לפני שנתיים, עולמי התרסק. ב־7 באפריל 2023, אשתי לוסי ושתי בנותינו מאיה (20) ורינה (15) נרצחו בידי מחבלי חמאס, חייהן נלקחו ברגע אחד של שנאה ברברית במימון איראן. ובכל זאת, בשבוע שעבר התארסתי.
זו מין משפט כזה שלא לגמרי מסתדר. לא בהיגיון, ולא ברגש. איך אפשר לעבור מטרגדיה לשמחה?
זו השאלה שכולם שואלים אותי. הלוואי והייתה לי תשובה מסודרת. אבל החיים כמעט אף פעם לא נותנים תשובות עטופות בסרט. הם נותנים רגעים. רגעים שקטים, כואבים, מפתיעים. כמו שבת אחת אחר הצהריים, לפני כשנה.
עד לאותה שבת, מעולם לא הייתי באמת לבד. אחרי הפיגוע, שלושת ילדיי שנשארו לי - קרן, טלי, ויהודה - תמיד היו איתי. אחד, שניים, או שלושתם. תמיד. אבל באותה שבת, לכל אחד מהם היו תכניות אחרות. מצאתי את עצמי לבד. לגמרי לבד. יצאתי לחברים לשתי סעודות אולם בסעודה שלישית בחרתי להישאר לבד.
אחרי מנחה, חזרתי הביתה. לשקט. ובכיתי. חצי שעה ישבתי בדממה ובכיתי. ואז שאלתי את עצמי את השאלה שאף אחד אחר לא יכול היה לשאול: למה אתה בוכה דווקא עכשיו?
זו לא הייתה הפעם הראשונה שחזרתי לבית ריק. אבל הפעם זה היה שונה. קול פנימי לחש לי את התשובה: כי זו שבת. כי עברו שלושים שנה מאז שהיית לבד בשבת. וזה לא יהיה הפעם האחרונה. ולא טוב היות האדם לבדו. ופתאום עלתה שאלה נוספת: אז מה אני צריך לעשות? ושם הייתה התשובה: אתה צריך להתחתן שוב.
זו לא הייתה מחשבה מתוך ייאוש. זו הייתה מחשבה שקטה, יציבה. לא היה משנה אם זה ייקח שנה או עשר - פתאום הרגשתי שליו. הדמעות נפסקו. ובבוקר שלמחרת, התחלתי.
נכנסתי לעולם השידוכים. עולם שמביא איתו גם תקווה וגם ענווה. בשנה שלאחר מכן פגשתי בערך שלושים נשים. ברוב הפעמים ידעתי תוך עשר דקות שזה לא זה. היה קל מאוד להתייאש. אבל בחרתי אחרת. בחרתי לראות בכל חוסר התאמה לא ככישלון, אלא כהתקדמות. כל "לא" היה עוד צעד לכיוון ה"אחת".
ובדרך למדתי דברים שלא ידעתי שאני צריך לדעת. אחת מהן הייתה עם קורות חיים מרשימים - אבל בלי חברים. אחרת נראתה מושלמת - עד שהבנתי שהיא אף פעם לא שואלת שאלות. אחת הציעה שאפגוש את החברה שלה, מאמנת אישית לקריירה, לפני הפגישה השלישית שלנו - ואז גבו ממני 300 שקלים על הפגישה ההיא!
כל אחת מהשלושים הייתה נשמה יפה, אבל מציאת בן זוג דומה לחיפוש אחר החתיכה הבאה בפאזל ענק. הרבה חתיכות כמעט מתאימות, אבל יש הבדלים עדינים בצורה - שלך ושלהם - שפשוט לא מאפשרים להן להתחבר למקום.
ואז, בזכות ציפי ורבקה מהארגון "Points of Contact", פגשתי את עליזה. ופתאום הכול התחבר.
לוסי הייתה מושלמת עבורי לאורך עשרים וחמש השנים הנפלאות שלנו יחד - בת הזוג האידיאלית לבחור צעיר שמחפש את דרכו כסטודנט לרבנות, אם לחמישה ילדים, האדריכלית הרוחנית של הבית שלנו. אבל טרגדיה משנה את האדם. והאדם שאני היום הוא לא האדם שהייתי אז.
עליזה מושלמת עבור האדם שהפכתי להיות. היא מוציאה ממני את הטוב שבי, ואחרי המסע המתיש בעולם השידוכים, היא התגלתה כאדם האופטימי ביותר שאני מכיר.
אני כבר לא אדם אחד. אני פסיפס - חתיכות שנאספו מנישואין של 25 שנה, מגידול חמישה ילדים, מאובדן, ומהחלמה.
לוסי לימדה אותי איך לאהוב, איך להקשיב, איך לתת מבלי להשתלט. מאיה לימדה אותי איך להיות הורה, איך להאמין ביכולת של מישהו אחר. רינה לימדה אותי איך להיות אדם - איך לדאוג לכדור הארץ, ובעיקר לאנשים שחושבים אחרת ממך. והטרגדיה? הטרגדיה לימדה אותי לראות מה באמת חשוב. היא הסירה את כל הרעש. היא השאירה רק את מה שבאמת משמעותי: חברים, משפחה, שליחות.
אז איך עוברים מלב שבור לשמחה? אני עדיין לא יודע. אבל דבר אחד אני כן יודע: לפעמים הצעד הראשון הוא לא להבין - אלא פשוט לבכות לבד בשבת אחר הצהריים. ולהקשיב לקול דממה דקה שמגיע אחרי.
הרב ליאו די הוא מחנך המתגורר באפרת. ספרו 'משנים את העולם: תרומתה של היהדות למודרנה" ראה אור לאחרונה בעברית לזכר אשתו לוסי ובנותיו מאיה ורינה שנרצחו בידי מחבלים בפסח תשפ"ג.