מארץ ישראל לבית המקדש

לפני עשרים וחמש שנים זכיתי להיות פעיל במאבק על המאחזים בארץ ישראל. ראש הממשלה היה אהוד ברק, וסכנת חורבן עמדה על חלק משמעותי ממעט המאחזים שהיו באותה תקופה.

אחד הכינוסים שלנו היה בעיר דוד. כולנו הגענו באיחור, כי משאיות וניידות משטרה חסמו את הדרך. ברור קצר העלה שבחסות משטרת ישראל הוואקף המוסלמי מוציא עפר מהר קודשנו, במהלך לא חוקי, שהכשיר מסגד נוסף בהר הבית באורוות שלמה.

אנחנו המשכנו בכינוס כי על הפרק היה המאבק על ההתיישבות בארץ, עליו גדלנו וחונכנו, והר הבית שייך רק למשוגעים מהתנועה לכינון המקדש. בדרך חזרה לביתי הבנתי שמשהו כאן לא הגיוני.

האם יתכן שעל ארץ ישראל אנו משתדלים במסירות נפש, ועל הר הבית ובית המקדש אנו עומדים מרחוק, ונותנים לגויים לומר "במות עולם למורשה הייתה לנו"?? האם על מצוות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" לא צריך להשתדל. האם יש מקורות לעצלות שלנו כלפיה?

באותם זמנים גם רבנים מוועד רבני ישע התחילו לדבר בגלוי על הצורך לקום ולעלות בטהרה להר בית ה'. ובתוכם גם אבי מורי הרב דניאל שילה. ואחרי לימוד ההלכות הנדרשות זכיתי לעלות להר פעמיים לפני שנסגר בפרוץ פרעות האינתיפדה השניה.

ב"ה לאחר שלוש שנים, נפתח ההר מחדש, ומאז אני זכיתי לעלות עם תלמידים רבים כרם בישיבת ההסדר בעתניאל, ובהמשך כראש הישיבה התיכונית במקום. לכתוב לעודד , להעביר שיעורים, ובעיקר לעלות להראות להתפלל ולהשתחוות בהר בית ה'.

מנגד, מאמרים רבים נכתבו על האיסור לעלות, ועל חומרת הפגיעה בהר ה' על ידי העולים אליו, אולם בשלי אני עומד, נאחז בשיפולי גלימתם של רבנים הקוראים לעלות, ובהבנה שכמו בכל מצווה גם מצוות המקדש תלויות בהשתדלות שלנו.

לפני שאפרוס את המקורות לכך, ואת ההקשר לרמב"ן על פרשת השבוע שלנו - פרשת קרח. אני מבקש לחזור מאה שנה אחורה. הוויכוח על התנועה הציונית בעיצומו. רבנים גדולים, אדמו"רים ותלמידי חכמים. טוענים שאסור לעלות לארץ ואין לפעול לגאולת ישראל בידי אדם אלא לחכות לאות וגאולה משמים.

בוודאי שאין לשתף פעולה בגאולה עם אנשים שאינם שומרי מצוות, והחטאים שעושים העולים לארץ, רק מוכיחים שהמעשה אינו רצוי. מולם עומדים רבנים אדמו"רים ותלמידי חכמים הטוענים שבכל מצוות התורה ובמיוחד מצוות ישוב הארץ וגאולת ישראל, האדם עצמו מצווה בהשתדלות, ואסור לו לעמוד מנגד בציפייה שהקב"ה יעשה הכול בשבילו.

אחרי מי אתה הקורא הייתה הולך? מי לדעתך צדק? האם ברור לך המחיר הנורא שעם ישראל שילם בעיכוב הגאולה, בכך שרבים העדיפו לחשוב שהם לא צריכים לפעול לקידומה בפועל? למתנגדים היו מקורות. פשט דברי הנביאים מורה שהקב"ה יגאל אותנו. בחלק מהנבואות הדבר תלוי בתשובה. במדרש נאמר שהקב"ה השביע את ישראל שלא יעלו כחומה ולא ימרדו באומות. ובכל זאת טענו התומכים בחובת האדם לפעול לגאולה, שהמקורות לכך בתורה רבים יותר, ושעל כל מצוות התורה חלה חובת ההשתדלות של האדם. האם האמירה שכמעט ואין לה תימוכין ומקורות, שבית המקדש זה סיפור אחר, ורק בו לא חלה עלינו חובה להשתדל, אלא לחכות לאות משמים. יכולה לספק? ואם צריך אות משמים (למרות שאין לזה מקור משמעותי) האם ניתן להתעלם מהאות של מלחמת ששת הימים שהובילה לשחרור הר הבית?

מצוות הקמת מקדש היא מצווה מפורשת בתורה. נזכרה במספר מקומות. ולא נאמר בה דבר הפוטר אותנו מלהשתדל לקיים מצווה זו. בנביאים מסופר לנו שאחרי שחרב משכן שילה, עם ישראל פעל להקים משכן אחר אף שלא היה להם ארון.

דוד המלך פעל כל חייו בהשתדלות להקמת המקדש. גם כשחטא וטעה בהעלאת הארון על עגלה, הוא למד מהטעות, תיקן והמשיך לפעול למען העלאת ארון ה' לירושלים, ולבניית המקדש. רק הוראה מפורשת מהנביא שהוא עצמו לא יכול לבנות, עצרה אותו מבנייה, אך לא עצרה אותו מהמשך השתדלות והכנה בפועל לבניה. על חובת ההשתדלות בבניין המקדש העיד דוד המלך על עצמו "אם־אבא באהל ביתי אם־אעלה על־ערש יצועי: אם־אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה: עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב: (תהילים קלב)

בנביאים אנו רואים תוכחה גלויה של חגי נביא כלפי עולי בבל על כך שמתעכבים בבניין הבית. זכריה מעודד את זורבבל ויהושע הכהן לפעול לבניין המקדש על אף החולשה הרוחנית המדינית והכלכלית ועל אף שאינם יכולים לבנותו מפואר כמו בימי שלמה.

בגמרא אנו רואים את בבא בן בוטא משתדל בבניין המקדש אפילו על ידי הורדוס. (בבא בתרא ד.)

במדרש מסופר כי אחרי חורבן הבית, ללא נביא, התירה מלכות רומי הרשעה לבנות את בית המקדש, ועם ישראל התאסף כדי לבנותו. הרומאים חזרו בהם ואסרו, אך אם לא היו חוזרים. עם ישראל היה בונה. (בראשית רבה סד י')

הרמב"ם מונה את מצוות בניין המקדש ועוד מצוות רבות הקשורות אליו, וכן כותב בהלכות בית הבחירה שאנו מצווים לבנות את בית המקדש. בשום מקור והוא אינו מסייג שהמצווה חלה רק לאחר אות משמים, או בנבואה.

בהלכות מלכים בפרק יא, דן הרמב"ם בזיהוי של מלך המשיח, הוא אומר בפרוש שהמשיח אינו צריך לעשות אות או מופת, אלא לפי מעשיו נדע שהוא כזה. בין מעשיו הוא מזכיר את בניין המקדש, כאשר הוא רואה בדברי רבי עקיבא, כלפי בר כוכבא מקור להלכה כיצד מזהים מי אולי הוא מלך המשיח. כלומר אין נביא, ואין מקדש היורד מהשמים, אלא הוא נבנה בידי המנהיג וזה יעזור לנו להבין שהמנהיג הוא משיח.

מוני המצוות הסמ"ג וספר החינוך (עשה צה), הלכו בעקבות הרמב"ם, ולא הזכירו במצוות בניין המקדש כל הגבלה שמצווה זו מוטלת עלינו רק לאחר שנקבל אות משמים.

מנחת חינוך על מצווה צ"ה "וגם היום אפשר שאם יתנו המלכיות רשות לבנות בית המקדש מצוה לבנות כמבואר במדרש בימי ריב"ח דנתנו רשות והתחילו לבנות. ועיין בס' כפות תמרים שהרבינו נתנאל בעל התוספות רצה לילך להקריב קרבנות בירושלים אם כן ה"ה לבנות בית המקדש " הרי מבואר בדבריו שגם היום אנו מצווים בבניין המקדש. ומה שכתב על רישיון מהמלכויות, הוא לא דין מחייב (כי אינו נדרש ברמב"ם ובספר החינוך) אלא צורך בימיו של בעל המנחת חינוך. שהארץ לא הייתה בשליטה שלנו. וגם אם נאמר שיש צורך בהסכמת האומות, הרי זו חלק מחובתנו להשיג הסכמה זו, כפי שהסכמת האומות לבניין הארץ נעשתה בהשתדלות של עם ישראל.

גם הרב יחיאל עפשטיין בספרו "ערוך השולחן העתיד" (הלכות בית המקדש פ"ג הלכה ב) אומר על פי הירושלמי (מעשר שני פרק ה' הלכה ב) "אמר רבי אחא זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד" שבית המקדש יבנה קודם המשיח, ולא יהיה במדרגת המקדש המתואר ביחזקאל. ומשמע ממנו בהלכות שם, שאת בית המקדש הזה אנו מצווים לבנות. ומדרגת מקדש יחזקאל היא מדרגה המגיע בשלב יותר מאוחר.

הרב צבי קלישר בספרו דרישת ציון מעריך מאד בכך שחובה ואפשר לבנות את בית המקדש ולחדש את עבודת הקורבנות.

יש שרצו לטעון שמצוות בניית המקדש לא קיימת יותר, כי בית המקדש השלישי ירד מהשמיים, כפי שרש"י מביא כאפשרות במסכת סוכה (נב.) וכן ניתן למצוא בזוהר, אך כאמור הדבר לא נכתב להלכה ברמב"ם ובספרי מוני המצוות. יתרה מכך, בספר אם הבנים שמחה (מאמר שלישי) הרב ישכר טייכטל. מאריך להוכיח שגם בזוהר נאמר במפורש שעם ישראל יבנה בתחילה בית מקדש, ורק אחר כך יתכן שירד בית מקדש משוכלל יותר מהשמיים. או שכוונת הזוהר למדרגה רוחנית שתצטרף מהשמיים לבית המקדש שעם ישראל יבנה.

דעת הרב קוק: אכן הרב קוק זצ"ל, בהופעתו בפני וועדה בריטית שדנה בפרעות תרפ"ט ובטענת הערבים שפתחו במסע רצח כיוון שעם ישראל רוצה להחריב את מסגד אל אקצא, אמר בפרוש שישנה חלוקה והבדל מהותי בין מצוות ישיבת הארץ למצוות בניין המקדש. תמצית דבריו היא שבענייני ארץ ישראל, אנו מחויבים להתאמץ ולהשתדל, ואילו בענייני המקדש והמשיח אנו מחכים לניסים ונפלאות כמו ביציאת מצרים ובריאת העולם.

ובכך הוא מסביר גם את האיסור שאותו הוא מפרסם בכל פעם לעלות להר הבית. (תמצית דבריו מסוכמים במאמרי הראיה עמוד 458) דברי הרב שם מופיעים ללא מקור עליו הוא מבסס את דעתו. לאור זאת שני אפשרויות עומדות בפנינו. האחת לומר שאכן זו דעת הרב קוק, שמצווה מפורשת בתורה של ועשו לי מקדש, הייתה קיימת רק עד חורבן בית שני ומאז בטלה מצווה מהתורה, והיא רק באחריות הקב"ה. ואם אכן זו דעת הרב, אז אין עצה ואין תבונה כנגד ה', ומכיוון שדברי הרב מנוגדים לחלוטין, לדברי הרמב"ם על ביאת המשיח ובניין המקדש, בהלכות מלכים בפרק יא, ומנוגדים לעוד שורה של פוסקים שהבאנו כאן, צריך להכריע בדבר הזה כנגד דעתו של הרב קוק.

אולם אפשרות שנייה יכולה להיות, שלא יתכן שהרב יחלוק כך על הרמב"ם בלי לכתוב בשום מקום מדוע הוא חולק, ודבריו בפני הוועדה היו, כיוון שסבר שבאותו זמן כאשר אין לנו עדיין כוח ושלטון, והישוב היהודי נתון לסכנה, מותר לשנות מפני פיקוח נפש. וכן הדרכתו לא לעלות להר גם בטהרה, הייתה מכיוון שהר הבית אינו בשליטה שלנו ואיננו יכולים לקבוע את סדרי העלייה, לכן דבר היחיד שנכון לעשות זה לבנות בית כנסת מחוץ להר.

מה שתומך באפשרות זו היא העובדה שבספרו משפט כהן ישנם תשובות מהם משמע שיתכן שבניין המקדש תלוי במעשה ידינו, והוא נותן פתרונות הלכתיים לשאלת חזקת הכוהנים ובניין המקדש בדרך של דיון וסברא, במקום לומר על כל הדברים הללו שמשיח יברר אותם בדרך נס ופלא. למשל דבריו בסוף עמ' קעט "בכל אופן לע"ד אם יהיה רצון ה' שנבנה ביהמ"ק גם קודם שיבוא משיח ותתגלה הנבואה ויראו הנפלאות, לא יהיה כ"כ עכוב בדבר".

כלומר יכולים לקרות אירועים במציאות שבלי נבואה נוכל להבין שרצון ה' הוא שנבנה את בית המקדש. מה היה הרב קוק אומר על מלחמה שפרצה בניגוד לרצוננו, ותוך שלושה ימים מפריצתה, כאשר המטרה לא הייתה מתחילה לכבוש את הר הבית, עלתה הקריאה "הר הבית בידנו". מי אמר לנו שהרב קוק היה נשאר אדיש לקריאה זו.

מסקנת הדברים, כפי שמצווה עלינו כציבור לפעול לישוב הארץ ושליטה עליה, בלי לחכות לנס משמיים, כך מצווה עלינו לבנות בפועל את בית המקדש. אלא שיש לשאול, האם זה הדבר הכי דחוף, אולי נכון לחכות שנגיע למדרגה רוחנית גבוה יותר, ורק אז נתאמץ במצווה זו? שאלה זו נשאלת לפעמים על ידי הציבור החרדי, כלפינו במצוות ישוב הארץ.

מדוע דווקא המצווה הזו שהיא אחת ממצוות העשה שבתורה, זוכה אצלנו ליחס ומסירות נפש מיוחדים. התשובה ברורה: מצוות ישוב הארץ אכן שונה ממצוות אחרות. את כולם יש לקיים אבל ארץ ישראל היא מצווה שכל המצוות תלויות בה. ומה עם שכינה ובית המקדש? האם זו רק " עוד"מצוות עשה? כל הקורא בתורה יודע שזו המטרה והתכלית. כל הפועל לגאולת ישראל יודע שלשם הכול מכוון. שאין תורה בשלמותה אין עבודה בשלמותה, ואין גאולה בשלמותה ללא מקדש. ויש עוד צד והוא "מורא מקדש" כי מורא מקדש אינו רק הפחד והיראה מרוממותו, ולא רק החשש לעבור על הלכותיו, אלא גם הפחד והמורא מהתעצלות בבניינו וקיומו, וחילול ה' שיש במצב בו אנו עומדים מנגד כשגויים אומרים: הר הבית למורשה היה לנו.

כאשר ארון ה' חוזר משדה פלישתים, (שמואל א פרק ו',יט) הקב"ה מכה בעם מכה גדולה הגורמת למותם של מעל חמישים אלף איש, במדרש (בראשית רבה נד, ד) ניתן הסבר מפחיד לעונש "רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק בשם ר' אבא למה לקו אנשי בית שמש? על ידי שהיו מליזין בארון, אמר הקדוש ברוך הוא אילו תרנגולתו של אחד מהם אבדה היה מחזיר עליה כמה פתחים להביאה וארוני בשדה פלשתים שבעה חדשים ואין אתם משגיחים בו ??

הרמב"ן לפרשת קרח, על דברי משה "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" מפנה לאירוע דומה שבו דוד סופר את ישראל, ועם ישראל נענש. דוד אומר לקב"ה (שמואל ב פרק כד) הנה אנוכי חטאתי ואנוכי העותי ואלא הצאן מה עשו? אולם מפתיחת הפרק רואים שיש חטא של עם ישראל המוביל לכל האירוע, ומאת ה' הייתה זאת. "ויוסף אף ה' לחרות בישראל" תשובת הרמב"ן חריפה ביותר: "היה עונש על העם מתחלת דבר כדכתיב ( כד א) ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם, וכתב שם רש"י לא ידעתי על מה.

ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו כענין שנאמר (דברים יב ה) לשכנו תדרשו ובאת שמה. עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך שנאמר (ש"ב ז א ב) ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו.

ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלוהים יושב בתוך היריעה. והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דברי הימים א כב ח) כי דמים רבים שפכת ארצה לפני ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול או גם בימי דוד כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים אבל כאשר העם לא השגיחו ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל ועל כן היה הקצף עליהם ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם.

כלומר לפי הרמב"ן עם ישראל פשע כאשר לא בנה בית לה'. הוא לא היה אמור לחכות, לא למלך ולא לנביא, ואפילו כאשר המלך צווה על ידי הנביא לא לבנות את הבית, עם ישראל פשע ונענש על כך שלא בנה בעצמו.

כנגד האומרים שצריך לחכות לנביא, אומר הרמב"ן על הפסוק "לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים יב, ה) "ובספרי (ראה ח) תדרשו: דרוש על פי הנביא, יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה. דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא". כלומר סדר הדברים הוא הפוך לגמרי, כשאנו ממש נרצה לבנות, תגיע גם נבואה.

והדברים פשוטים בספר חגי, פרק א' שהתעצלות עם ישראל בבניין המקדש, גורמת לקושי רב ביכולת שלהם לגור בארץ, ולחוסר הצלחה. וכך כותב הרד"ק שם: "והיה להם לדעת כי לא לחנם העלה האל מהגולה, ואעפ"י שלא אמר להם הנביא, עדיין היה להם להחל מעצמם ולהתעורר על הדבר, כי היו רואים כי מעשיהם לא היו באים להם על הנכונה כמ"ש זרעתם הרבה וגו'. והיה להם לדעת כי זה ענשם על שהיו נואשים בבנין הבית. וכשראה האל יתברך שלא היו מתעוררים מעצמם שלח להם ביד חגי הנביא.

בספר אם הבנים שמחה, (בפרק ג בהרחבה רבה) הוא מאריך להוכיח שעם ישראל אז היו במדרגה רוחנית גרוע בהרבה מהימים שלנו, בכל זאת נתבעו להקים מקדש. ומכאן הוא לומד לימינו גם על הארץ וגם על המקדש. ואדרבה השינוי הרוחני שעם ישראל עבר, ומה שגרם לתורת ישראל לפרוח כל כך בימי המשנה, זה בניין בית המקדש. כך לדעתו יקרה גם בגאולה שלישית, שהעלייה לארץ, ובניין המקדש יובילו לתשובה וידיעת ה'. הוא גם מאריך מאד בכך ששני דרכים לפנינו, או להתעורר בעצמנו לעשות, או שהקב"ה יעיר אותנו, חלילה על ידי צרות וייסורים.

גם רבי יהודה הלוי בספר כוזרי (מאמר שני כג) בדבריו החריפים על עוון ההתעצלות בעליה לארץ, מדבר על הארץ והמקדש כאחד. כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֵינֶנּוּ עוֹלֶה בְּיַד אִישׁ אֶלָּא כְּפִי הִזְדַּמְּנוּתוֹ לוֹ, אִם מְעַט מְעַט וְאִם הַרְבֵּה הַרְבֵּה. וְאִלּוּ הָיִינוּ מִזְדַּמְּנִים לִקְרַאת אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּלֵב שָׁלֵם, הָיִינוּ נֶעֱזָרִים מִמֶּנּוּ כְּמַה שֶּׁנֶּעֶזְרוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם. וְאֵין דִּבּוּרֵנוּ "הִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ", וְ"הִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדוֹם רַגְלָיו", וְ"הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן", וְזוּלַת זֶה, אֶלָּא כְּצִפְצוּף הַזַּרְזִיר וְהַתֻּכִּי, אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים מַה שֶּׁאָנוּ אוֹמְרִים בָּזֶה וּבְזוּלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ נְגִיד כּוּזָר.

לסיכום: מצוות בניין המקדש לפי רוב מוחלט של הפוסקים, חלה עלינו גם היום. גם בדברי פרשני התנ"ך ואמונת ישראל, אנו רואים רבים וטובים המדברים על הצורך לעסוק ולעמול ודרוש בבניין המקדש. הנבואות על ניסים כנגד הטבע בגאולת ישראל, מתפרשים על ידם או כשלב הבא אחרי ההשתדלות שלנו, או כמשל ורמז ליד ה' שתסייע בדרך הטבע. כפי שאנו רואים במלחמה הזו מול עינינו, וכפי שראינו לאורך גאולת ישראל בעת הזו. ממילא חובה על כל אחד מאתנו להשתדל ככל יכולתו בעניין, והתרשלות ועצלות גם אם היא באה ממקום של חרדת קודש ויראת חטא, היא חלילה עוון חמור. במיוחד לאור הנס הגלוי של מלחמת ששת הימים, והסייעתא דשמייא הנראית ממש בפועל בהתקדמות הרבה בקשר בין ישראל להר בית ה'.

בימינו אלו נהוג לשאול מה האסטרטגיה? ויכול משהו לשאול, כיצד עליה להר בטהרה, מקדמת את בנין המקדש, הרי לא הממשלה ולא אומות העולם, מרשים לנו כעת לבנות אותו. מה הטעם להיכנס כעת לחששות הלכתיים? אנסה להסביר בקצרה מה החזון. "אם הבנים שמחה" למד מדברי חגי הנביא על החובה להשתדל בבניין המקדש, שיש חובה להשתדל גם על מצוות ישוב הארץ.

נראה שאפשר גם ההיפך, מהצלחת ההשתדלות על הארץ, אפשר ללמוד כיצד לפעול עם אל בבית המקדש. עליית יהודים בטהרה להר הבית חוללה מפנה. קודם כל בתודעה ובשיח על המקדש. תוך שנים מועטות ראינו גם את השינוי בפועל. כשהצטרפתי לעולים להר לפני עשרים וחמש שנה, היינו בודדים. מוקפים בשוטרים ואנשי וואקפ מוסלמים. כאשר האנשי הוואקפ מכתיבים לשוטרים מה לעשות. מעשרות עברנו למאות. ממאות לאלפים, והיום אנו כבר זוכים לרבבות עולים.

משטרת ישראל, כנציגת עם ישראל, קובעת מתי יעלו. היכן יעלו. כמה יעלו בכל קבוצה. ואנשי הוואקפ עומדים הרחק הרחק וצופים בעיניים כלות, ואין לאל ידם לעכב. הר הבית פתוח ליהודים גם בשיא המלחמה, ואדרבה, החיבור רק הולך וגדל, בעידוד המשטרה והשר הממונה עליה. היום אנו זוכים לתפילה, שירה והשתחוויה בהר. לימוד ההלכות, גם בזכות המתנגדים לעליה, הולך וגדל. לא צריך להיות נביא כדי לדעת שגם אם יהיו עוד מורדות ונפילות בהמשך, התנועה הזו תלך ותגדל, ומרבבות בודדות נהפוך לשישים ריבוא ויותר.

כמה שנים זה ייקח? לא יודע, רק יודע שכך גאולתם של ישראל, מתחילה קמעא קמעא, וככל שהיא הולכת היא הולכת ורבה. כאשר מאות אלפים יעלו כל שנה, יגדל הרצון והנכונות להתמסר לבניין המקדש, ויעשו פעולות של אנשי מעשה ודיפלומטיה כדי להשיג הסכמה לפחות מחלק מאומות העולם. יתכן שהכנעת האיסלאם הקיצוני, הקוראת מול עיננו כעת תסייע להגעה להסכמה עם האיסלאם המתון. אולי יתחילו בתכנית חלוקה שבאבן השתייה יבנה המקדש, ובחלק הדרומי יישאר סגד אל אקצא הנמצא מחוץ לחמש מאות האמה המקודשים.

ואולי לא תהיה הסכמה ואז ניקח הכל. ומתוך כך יגדל הרצון של אחרוני היהודים בגולה, להצטרף ולעלות, והלכות המקדש יוסיפו ויתבררו, כי ככל שהרצון לקיים אותם יגבר, גם המסירות נפש הנצרכת ללימודם תלך ותגדל, וממילא גם אור ה' על הלומדים ילך ויתבהר, ואז או שנזכה לבניין מקדש כמו בימי בית שני, לפי המידות השמורות במשנה ובספרי ההלכה, או שמעשינו יראו לרצון לפני ה' ותתחדש הנבואה, והופעת קול ה' באורים ותומים, וימלאו התנאים המלאים לבניין המקדש לפי חזון יחזקאל. ואולי בסוף ירד מקדש משמיים ונראה גאולה בניסים על טבעיים. הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעיתה אחישנה.