לאיש שבתמונה קוראים נועם לניר, ואני והוא לא מסכימים על הרבה דברים.
אני דתי והוא חילוני, אני מתנחל מבנימין והוא איש מרכז-שמאל בכל המובנים. ובימי הבעד והנגד של הרפורמה המשפטית הפגנו זה מול זה, כועסים.
דעותנו הפוליטיות כנראה לא יפגשו לעולם. והפתק שנשים בקלפי יהיה שונה בכל מובן. וכשיהונתן נפל, הוא רץ לנחם אותי בשבעה. הוא היה שם באזכרות השלושים והשנה.
הוא חיבק אותי ברגעי מצוקה. והקפיד להתקשר לשמוע מה נשמע. והוא נשבע לי, כמו גם לאחרים, שהוא יעשה הכול כדי שנישאר מאוחדים. ואתמול הוא שמע שחתני תקוע בחו"ל בחופשה לאחר 90 ימי מילואים. הוא התקשר אלי ואמר :"חגי עזוב, זה עלי" והוא הפך את העולם ומצא טיסות ציבוריות ופרטיות. ולא הסכים בשום פנים ואופן שנשתתף בהוצאות.
ותוך יום החתן שלי היה בארץ, והתאחד עם אישתו והתינוקת. ומתברר שמהיום הראשון למלחמה הוא הפך את זה לתעשייה. ולכל מי שנתון במצוקה, ולכל חייל ומשפחה שכולה, הוא עוזר בלי לעשות חשבון של מה דעתך ומי אתה. והכול נעשה בצניעות, ענייניות, וענווה.
אם לזה מתכוונים שאומרים "ישראל מפולגת", ואם לזה מתכוונים שאומרים "ישראל מקוטבת", ואם על זה נאנחים כשאומרים "חברה קרועה".
אז אנחנו יכולים להירגע ולהרגיש נפלא. ולדעת שמחלוקות, עמוקות ככל שיהיו, לא פוגעות באהבה. ולדעת שגם מאבקים על דמותה של המדינה נובעים מערבות ואחווה. וגם בבוקר הכל כך קשה והכואב הזה- יש תקווה.
תודה איש יקר, בשם עשרות ומאות אנשים ונשים. שפגשו בך בעת מצוקה בדרכים. חגי לובר