הערך העליון של התפיסה הסוציאליסטית הוא ערך השוויון. ההנחה היא שכולם נושאים באותן זכויות, וכי אין זה מוסרי שחלק מן החברה יזכה לתנאי חיים טובים יותר מן החלק האחר.
מתוך תפיסה פשטנית של הסוציאליזם, סברו שניתן ליצור חלוקה שוויונית של הנכסים, או מה שנקרא צדק חלוקתי. הנחת היסוד של תפיסה זו היא שהצרכים הפיזיים הם הצרכים היחידים שהאדם זקוק להם, ומכאן נובע שחלוקה שוויונית של סיפוק הצרכים הללו היא זו המכוננת צדק מוחלט בחברה.
בתפיסה זו טמונות כמה בעיות, הקשה שבהן היא הנחת היסוד עצמה. הצרכים שהאדם זקוק להם אינם רק צרכים גשמיים. לכל אדם יש גם צרכים אחרים שנותנים מענה לעולמו הרוחני - צרכים אסתטיים, אומנותיים, ואף צרכים רגשיים התלויים באופיו המיוחד של כל אחד. לכן התפיסה הסוציאליסטית היא תפיסה חומרנית בעיקרה, והנחתה השוויונית המוחלטת איננה מכירה ברוח.
בפרשת בהעלותך דנה התורה בסיפוק הצרכים הגשמיים, צורכי המזון, המן והשלו. חלוקת המן הייתה שוויונית, וכאשר המן לא הספיק והעם התאוו תאווה, סיפק להם הקדוש ברוך הוא את השלו. מצב דברים זה שבו מתבצע צדק חלוקתי היה צריך ליצור חברה מושלמת, והנה בפרשתנו מתברר שאין די בכך. קורח ועדתו דורשים שוויון דתי ופוליטי, כי כל העדה כולם קדושים, אבל הקדוש ברוך הוא עצר את הדרישה הזאת באלימות.
הדרישה לשוויון מתוך ההנחה שגם בחיי הרוח אין גדול וקטן ואין מי שהשגתו הרוחנית רבה יותר ופחות, עוקרת את תפיסת הרוח מתחילתה. קורח ביקש לעקור את הכול, ולכן נענש בחומרה. הפקפוק שלו בגדולת משה היה פקפוק בקדושה, ביכולת לעלות מעלה אל ה', ולכן בלעה אותו האדמה והוא ירד מטה.
הכותב הוא ד"ר לפילוסופיה ומחבר הספר 'כלכלה וערכי היהדות'