מורנו ורבנו הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל, אשר זה עתה מלאו 30 שנה להסתלקותו (י"ט בסיוון תשנ"ה), היה ללא ספק מרא דשמעתתא בענייני תורה ומדינה, הן בעיוני הלכה ופסיקה והן בהגות מחשבת ישראל.
כל העוסק בתחומים אלה נזקק שוב ושוב למאמריו בנושא זה, מאמרים שהיום מכונסים וסדורים בכרכי ספריו הרבים (אם כי עדיין לא כולם מצויים וזמינים בכל מאגרי המידע התורניים, וחבל). הרב גם ייסד את כתב העת הראשון שזה היה מוקד עניינו - 'התורה והמדינה', ובכך עודד גם את כתיבתם התורנית של עמיתיו הרבנים בתחום זה. אחד מהנושאים הרבים והחשובים שעליהם נתן דעתו היה, ועודנו, רלוונטי מאוד: סיכול אויבים תוך פגיעה באזרחים.
רק לאחרונה, במלחמה שאנחנו נמצאים בעיצומה, התפרסם שהפצ"רית הנחתה על צמצום מדרגות האש "על פי נזק אגבי לאזרחים". על רקע נפילתם של ארבעה לוחמים במבנה ממולכד בחאן יונס בחודש האחרון, עלתה השאלה מדוע הבניין לא הותקף מהאוויר לפני כניסת הכוחות, הגם שהיה מופלל ומוכר כתשתית טרור של חמאס? על כך השיב קצין בכיר כי ההחלטה נבעה מהנחיות מחמירות של הפרקליטות הצבאית בנוגע ל"נזק אגבי גבוה". נכון הוא שהרמטכ"ל טען שהדיווח אינו מדויק, אולם השאלה העקרונית בעינה עומדת: מה דעתה של ההלכה על מצב כזה של חשש מ"נזק אגבי"?
מבצע קיביה
הרב ישראלי נתן דעתו לשאלה כבר בשנותיה הראשונות של המדינה. על רקע פעולות פדאיון שהגיעו מירדן, ובתגובה לרצח אישה ושני ילדיה הקטנים ביהוד, נערך בשנת תשי"ד מבצע קיביה. במהלך המבצע נהרגו עשרות בני אדם, כולל נשים וילדים, והעולם - כמובן - סער.
הרב ישראלי הקדיש מאמר מקיף לבחינת הנושא אליבא דהלכתא, ולימים נכלל מאמר זה בספרו 'עמוד הימיני' (סימן טז). אחד מפרקי המאמר הוקדש לבחינת מעשה שכם, שבו שמעון ולוי הרגו לא רק את העבריינים הראשיים, שכם וחמור, אלא גם את שאר בני העיר. בהקשר זה הוא נותן דעתו למחלוקת של הרמב"ם והרמב"ן בשאלה מדוע התחייבו בני העיר בהריגה, ומסקנתו היא שאוכלוסייה המעלימה עיניה מהעבריינים ואף מעודדת אותם טעונה בחינה: אם הגיבוי ניתן מחמת פחד מיתה, אזי האוכלוסייה פטורה; אם הגיבוי ניתן מחמת איום קל יותר, אזי הרמב"ם והרמב"ן חלוקים בדבר. משמע, מבחינה זו אין יסוד מספיק להתיר פעולה נגד ציבור שנמנע מלמלא חובתו ולבער מתוכו את המרצחים, כל עוד ייתכן שיש להם אמתלא של פחד או לחץ וכיוצא בזה.
ביסוס נוסף מביא הרב ישראלי ממשנת הנצי"ב מוולוז'ין, שחזר ושנה עיקרון יסודי: "כך נוסד העולם". כלומר, אין כל מקום להשוות עת מלחמה לעת שלום. האיסורים המוכרים לנו - לא תרצח, שפיכות דמים, הסתכנות וכן הלאה - מוחרגים בעת מלחמה. "אין איסור (הסתכנות, פיקוח נפש, מיתה) במלחמה... מלחמה שאני... אין איסור לאדם להכניס עצמו במלחמה ולסכן עצמו". וכשם שככלל אסור לו לאדם להרוג את עצמו כשם שאסור לו להרוג את זולתו, כך משהותר לך הותר גם לחברך. "בשעת מלחמה ועת לשנוא, אז עת להרוג ואין עונש על זה כלל, כי כך נוסד העולם". עיקרון זה נכון לא רק בנוגע ללוחמים אלא גם בנוגע לאזרחים, ובלבד שהדבר נעשה במסגרת הלחימה ובלי מגמה מכוונת להריגת חפים מפשע.
הסכמת האומות
הנדבך האחרון במשנת הרב ישראלי, והוא עיקר חידושו, מושתת על "הסכמת האומות". לדידו, כשם ש"דינא דמלכותא דינא" יסודו בהסכמת בני המדינה והוא תקף בתוככי המדינה, כך גם דינא דמלכותא דינא שמחוץ למדינה, הסדרים בין־לאומיים ואמנות, מבטא את הסכמת רוב העולם, ויש לכך תוקף. נכון הוא שאם רוב באי עולם יחליטו על כיתות חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, אזי ההיתר ייבטל והמלחמה והכיבוש לא יהיו חוקיים, ברם כל עוד שמלחמה היא הליך מוסכם בין האומות, כוחם של ישראל לא גרע מהם וגם לישראל מותר לערוך מלחמה עם אויביו. כך לגבי עצם הלחימה, כך לגבי נסיבות המלחמה וכך גם לגבי הליכי המלחמה, אשר דרכו של עולם אינה מדקדקת להבחין בהם בין צדיק לרשע.
כמובן שצריך להדגיש שמבחן ההסכמה האוניברסלית אינו ברטוריקה אלא בפרקטיקה. השאלה אינה מה מצהירות אומות העולם מן השפה ולחוץ, אלא כיצד הן נוהגות בפועל. כאשר דרות בכפיפה אחת הצהרות הומניות מזה והפגזות מסיביות מזה, מובן מאליו שהמשקל ההלכתי נקבע על פי המעש. לא ייתכן לבוא בטענות ובהאשמות כלפי אומה אחת - ישראל - שעושה את מה שהעולם עובר עליו בשתיקה לסדר היום בנוגע למדינות אחרות (רוסיה והאוקראינים, אנגליה והגרמנים, ספרד והבסקים, צרפת והקורסיקאים, ארצות הברית והווייטנאמים ועוד). מוסר כפול אינו יכול ליצור תביעה הלכתית.
לפי זה הסיק הרב ישראלי כי מבצע קיביה צריך להיבחן על פי הנוהג הרווח והמוסכם בעולם: האם תגובה כזאת בנסיבות כאלה מקובלת. אם היא מקובלת, אזי אין כל מניעה מלנהוג כך, ו"נזק אגבי" כזה אינו רלוונטי. לימים החרו־החזיקו אחריו רבנים נוספים.
כך, משנשאל עמיתו לראשות ישיבת מרכז הרב ומי שהיה הרב ראשי לישראל, הרב אברהם שפירא זצ"ל, מה דינה של אוכלוסיית אויב אזרחית בעת מלחמה, האם יש מצד הדין היתר לפגוע בה על מנת למנוע פגיעה אפשרית בחיילי ישראל, הוא השיב ברוח אותה משנה סדורה: "כל עוד אין סכנה ממשית לחיילינו, אין היתר לפגוע בנפש ואף לא ברכוש. אולם כאשר הסכנה היא מוחשית, הרי שיש לזכור שעל כף המאזניים אין עומדת רק היחידה הלוחמת מול האוכלוסייה האזרחית. איבודה של יחידה אחת או חלק ממנה עלול לפגוע במערכת המלחמה כולה. על כן כאשר נדרש וכאשר הסכנה גלויה לעין, אין מקום למדוד את מספר החיילים שלנו העלולים חלילה להיפגע כנגד מספר אזרחי האויב משונאי ישראל, שעלולים לשלם את מחיר המלחמה. יש בזה הלכה ברורה ברמב"ם בהלכות מלחמה, וחייבין להציל את חייו של כל חייל יהודי".
וכך כתב גם הרב צבי שכטר שליט"א: "אם יש צורך בכך - כי לפעמים מן הנמנע לברר מי הם המחבלים והטרוריסטים המארגנים את הפרעות ואת המהומות - רשאים וחייבים צה"ל להכות ואף להרוג - כפי הדרוש לנצח במלחמה - אף אחרים מאותה האומה שהם חפים מפשע".
איש ההלכה אינו מיליטריסט ואינו פציפיסט
הרב ישראלי לא היה מיליטריסט. באחד ממאמריו ההגותיים הוא כתב: "נטען כי מדינה אינה מוגשת על טס של כסף, כי מדינה נלחמת, וכי היודע להילחם הוא יזכה בה. כך זכו כולם וכך גם עלינו לעשות... יש לעזוב את הרכרוכיות... ויש ללמוד להשחיז את הסכין... יש לחשל דור של ברזל ופלדה". הרב ישראלי ביקר גישה זו: "אם כך נעשה, כבר הודינו להם. אם כך נתנהג הרי שאנו הולכים בשיטתם, ואם כן הוא הרי שכבר ניצחונו, כי תמיד יהיו יותר חזקים מאיתנו". האם פירושו של דבר שהרב ישראלי היה פציפיסט? ממש לא! "אנחנו נמצאים בין חיות טרף. נלמד את תכסיסי החיות הללו, נדע את דרכם, נלמד כיצד למדוד להם במידתם, וכיצד להשתלט עליהם ולרסנם. נשתמש בשיטתם לגבם".
אלא שבמקביל "צריך לפעול שלא ישפיע במשהו על עצם מהותנו. ייקבע מלמפרע, שזהו טיפול כלפי חיות, שאין חיית הטרף יכולה להיות מרוסנת אלא באופן זה, כי אין לה הבנה באופן אחר. אולם בתוך התוך נישאר אנו... נישאר יהודים אשר התקבע עליהם שם רחמנים בני רחמנים. ואם כלפי חוץ יש לנו ללבוש מדים צבאיים, אל תיכנס הצבאיות לתוך הראש שלנו ואל ייהפך האדם כטפל לרובה".
כזה היה הרב ישראלי, איש הלכה שבחן דברים לאורה והוציא מתחת ידיו משנה סדורה של הלכות תורה ומדינה.
הכותב הוא ראש מערך המחקר במרכז תורה ומדינה ורב קהילת רדליך בירושלים
-
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)