שתיהן קיבלו את שיחת הטלפון המבהילה מבית החולים, שתיהן עברו את הנסיעה לשם כשהלב מחסיר פעימה והבטן מתכווצת מתסריטי אימה על מצבו של הבן.
שתיהן, בזמנים ובמקומות אחרים, עברו את אותו מסלול מפרך ומתוח של ליווי בן שנפצע קשה בעזה, עשו חודשים בבתי החולים ובמרכזי השיקום, ופגשו את העולם שמחוץ לבועת השגרה.
הן ראו אימהות שבורות, הורים שמנסים להיאחז בבדל של תקווה. משפחות שחייהן כבר לא יחזרו למה שהיו בעבר, ומאות לוחמים פצועים שמבקשים גם הם, לעיתים באמצעות הומור פנימי שחור, לסלול את דרכם בחזרה לחיים. מיכל אסבן ואוסי אבן צור חזרו לבסוף הביתה עם הבנים שמשתקמים מהפציעה, אבל הבטיחו לעצמן שלא ישאירו לבד את כל האחרים מאחוריהן. כל אחת מהן, עם הנדר הפרטי שנדרה לעצמה, יצאה במיזם שמזרים כוחות ותקווה לפצועים ולבני משפחותיהם.
"המדינה לא קולטת מה זה פצועים"
יותם אסבן, בנה של מיכל - אשת חינוך מבית א־ל ואמא לכמה לוחמים, היה לוחם בצנחנים ובדיוק סיים קורס מ"כים בזמן הכניסה לעזה. לפני קצת יותר משנה צלצל הנייד של מיכל: "את אמא של יותם?", ואז השתרר שקט בקו. "ידעתי שהוא היה בג'באליה", מספרת מיכל, "אני שומעת גלגלי מיטה נוסעים. הבטן שלי מתהפכת, אני מבינה שהוא בבית חולים. נכנסתי ללחץ, אבל מהצד השני לא עונים לי. בסוף לקחה איזו אישה את הטלפון ואמרה: 'יותם נפצע, תגיעו מיד לבית החולים'. הבנתי שאם הוא לא מדבר איתי, המצב קשה". ההורים נקראו להגיע לטיפול נמרץ בשערי צדק, כשליבם מפרפר מהמחשבה מה הם צפויים לראות שם.
מיכל ניסתה להתקשר תוך כדי כך לבן אחר שלה, המשרת כקצין אג"ם, שיברר בעבורה פרטים. אחרי כמה דקות חזר עם העדכון: "תגידי תודה שהבן שלך בחיים". התברר שיותם נפצע אנושות בתקרית של ירי דו־צדדי שבה נהרגו חמישה חיילים. הוא נפצע בראשו, ובמשך שמונה ימים היה מחוסר הכרה, מיטלטל בין חיים למוות. מיכל נכנסת לשהות ארוכה ומתוחה בבית החולים, ובין החדרים מתחילה לפגוש אימהות באותו מצב: "בכל חדר פצוע אחר מתקרית אחרת, אני רואה הורים מפורקים בכל חדר, בכל פינה", ולנוכח המראות הללו היא מקבלת החלטה: "אני נודרת בלב: אם הבן שלי יתאושש מזה, אני אשמח את האימהות האלה".
במהלך התקופה בבית החולים נחשפה מיכל למעגלי האהדה העצומים לפצועים ולבני משפחותיהם. זה התחיל בבני משפחה וחברים, ובלוחמים שיצאו מעזה הביתה לשעות ספורות - אך ניצלו את כל זמן היציאה רק כדי לבקר את חבריהם הפצועים. אחריהם הגיעו אליה האזרחים הפשוטים, כאלה שלא הכירה ואין להם שום קשר מהעבר, והם באו מכל רחבי הארץ רק כדי לתת חיבוק ולהביע אהדה. "אני זוכרת את עצמי בהלם מזה, איך אנשים מגיעים לשמח אדם שהם בכלל לא מכירים".
אבל אחרי כל זה, היא עדיין זיהתה ואקום עמוק מאוד. "כל אלה שהגיעו לעטוף - כבודם במקומם מונח. אבל מהזווית של המדינה, הרגשתי שהאמירה כלפי הפצועים ומשפחותיהם היא: תגיד תודה שאתה חי ותסתדר", היא מתמרמרת. מיכל פגשה שוב באימהות הפצועים כשהגיעה עם בנה למחלקת השיקום בשיבא, העמוסה בחיילים שסובלים פציעות קשות מכל הסוגים. כשראתה אותן, מתמודדות עם בנים קטועי רגליים, עיוורים ופגועי ראש, מעבירות את חייהן מהבית ומקום העבודה אל המחלקה בבית החולים, ידעה שהיא חייבת לעזור להן. כך יצאה לדרך היוזמה הראשונה, שהתגלגלה לבסוף לעמותה שהקימה בשם 'אמא לביאה'.
היא חזרה הביתה לזמן קצר להחליף ציוד לקראת השהייה הבאה בבית החולים, ואספה גם כמה תכשיטים שהכינה להנאתה בצורפות, כתחביב. התכשיטים העלו חיוך ראשון על פני האימהות המותשות, וההצלחה הביאה אדם בשם חנן בראל לממן עוד 250 תכשיטים שהיא הכינה לאימהות של פצועים.
מיכל עצמה עברה במקביל את המסלול של אם לפצוע: אחרי חודש בטיפול נמרץ היא עושה עם בנה שלושה חודשים בשיקום בשיבא, ולאחר מכן נכנסת לתקופת ניתוחים שהוא עובר בהדסה עין כרם. "בשלב הזה המדינה כבר נעלמה לי. מחתימים אותו על שחרור מצה"ל, ולך תסתדר. העובדת הסוציאלית נעלמת, ואני הייתי צריכה להסתדר לבד עם כל האישורים, הפרוצדורות, הרופאים, המימון ועוד. כשלעצמי אני יודעת להסתדר, אבל שוב סימנתי לעצמי: שימי לב, ההורים לבד".
היא ממשיכה בחלוקת התכשיטים לעידוד והרמת המורל אצל האימהות, אבל מבינה שזה לא מספיק. השלב הבא היה ארגון יום כיף משותף לאימהות הפצועים, שיחזקו זו את זו. היא מצאה מקום בבית מלון, גייסה מתנדבים והזמינה את האימהות ליום של כיף, סדנאות, תרפיה ויצירה. "מה שראיתי שם הימם אותי. באו 30 אימהות שלא מכירות זו את זו, בוכות ומחבקות אחת את השנייה. יש שם קפלניסטיות, מתנחלות, שמאלניות, דוסיות - גילויי האחווה והאהבה ביניהן היו דבר מדהים. מול הפערים בחברה הישראלית, אימהות הפצועים נותנות ידיים ורוקדות יחד".
ההצלחה גלגלה אותה הלאה: "חשבתי שזה יהיה חד־פעמי, בכל זאת אני גם אישה עובדת. אבל כשראיתי את הפידבקים ומה הלך שם, הבנתי שזה לא יהיה חד־פעמי". מאז ארגנה מיכל עוד כשמונה ימי כיף מרוכזים לאימהות הפצועים, וכן עשרות סדנאות בתחומים שונים. בכל פעם מצטרפות למעגל אימהות חדשות, שמגיחות מבית החולים לרגע של שאיפת אוויר לפני החזרה האינטנסיבית למחלקה. "אני רואה את הצימאון שלהן לימים האלה, אם משהו מתבטל הן פשוט בוכות. מישהי אמרה לי: 'ספרתי את השניות כדי לצאת לנשום ביום כיף'. אמא אחת הגיעה ליום שעשיתי לאימהות בבית הספר לאיפור של ירין שחף, וסיפרה: 'מ־7 באוקטובר הבן שלי מחוסר הכרה, היום זו הפעם הראשונה שהעזתי לצאת מבית החולים'".
התוכניות הרבות שעוד היו לה הצריכו הקמת עמותה מסודרת. לפני חמישה חודשים הקימה את עמותת 'אמא לביאה' לתמיכה וליווי של אימהות הפצועים בפן החברתי, הנפשי והכלכלי. מיכל מתמקדת דווקא באימהות בשל היותה אישה, ובשל הצורך היותר עמוק של נשים בקבלת תמיכה. היא הגיעה לכנסת והחלה להציג את הנושא בפני חברי כנסת ושרים. עד כה זכתה למילות אהדה, והיא עדיין מחכה לקבל מהם תמיכה של ממש. "הפצועים ומשפחותיהם מתמודדים לבד, וזה לא פחות כבד מנפגעים אחרים במלחמה הזאת, אבל אותם המדינה משאירה ללא יחס. לפעמים ההתמודדות נמשכת שנים. המדינה שלחה את הגיבורים הללו, וברוך השם שחזרו חיים ולא מתים, אבל היחס הזה לא הוגן. אתם צריכים לפרוס שטיח אדום לאימהות הגיבורות האלה!", תובעת מיכל.
היא מנסה להטעים למי שרואה מבחוץ, עם מה צריכות להתמודד אימהות הפצועים. מיכל מתארת קודם כול את הטראומה הראשונית של פציעת הבן, שגם היא צריכה זמן וכלים כדי להירפא. "וגם כשהבן מתאושש, הוא נושא איתו מטען וצריך ללוות אותו בהמון תמיכה ורוך. צריך אמא נוכחת". אחר כך מגיעה הבירוקרטיה הרפואית והאזרחית, וישנם גם מקומות העבודה שלא מבינים שהאמא נמצאת יום וליל ליד מיטת הבן, ודורשים ממנה להגיע כרגיל ללא היעדרות, "גם ביום שהבן נכנס לניתוח, למשל. מקומות העבודה לא קולטים במה מדובר, לא מבינים מה זו פציעה". מבחינה כלכלית, המדינה לא מעניקה לפצועים מענקי תמיכה גדולים, והמשפחה נותרת מול שוקת שבורה. "המדינה לא קולטת מה זה פצועים, רגילים שיש כל כך הרבה מפיגועים, ממלחמות. כשמישהו נפצע לא שומעים עליו אחרי כן. חשוב לי להדהד את הדבר הזה, שהמדינה תבין במה מדובר ותסייע כמו שמגיע להם באמת, לא שאני אבקש טובות". מיכל מדגישה כי היא לא מדברת ממקום של התבכיינות והתקרבנות: "האימהות והבנים שלהן גיבורים, אבל יש חוסר תמיכה של המדינה, וזה עוול כלפיהם. גם במשרד הביטחון הודו באוזניי שאני צודקת. אני מבקשת שתתחיל פה מהפכה של יצירת מעטפת לאומית לפצועים ולמשפחותיהם".
בנה של מיכל, יותם, מוגדר בפי כול - כולל הרופאים - נס מהלך. "הרופאים לא יודעים להסביר את זה, זה פשוט נס", היא חוזרת ומדגישה לאורך השיחה. כשהתעורר לאחר שמונה ימים, עם פציעת ראש קשה, יותם חזר לדבר כרגיל, זכר את כל שהתרחש ודאג יותר מכול לחייליו. "הוא חזר לתפקד, והנס הזה לא מובן לנו מאליו בכלל. כנראה אם הבן שלי נפצע ככה וחוויתי את מה שחוויתי, זה לא היה סתם. זה נועד לחולל שינוי ביחס לפצועים ולאימהותיהם".
"שיראו את האדם, לא רק את הפצוע"
אוסי אבן צור הספיקה לעבור את החוויה המפוקפקת של פציעת לוחם במשפחה יותר מפעם אחת. היא אם לשמונה מקריית אתא, מפקחת פדגוגית במחוז צפון, וכשפרצה המלחמה גויסו חמישה מבניה וחתניה לחזית. חתן אחד נפצע, אבל הבן שלה, דביר ציון, לוחם בשריון, עבר זאת יותר מפעם אחת. בפעם הראשונה היה זה בעיצומו של המבצע לשחרור החטופים לואיס הר ופרננדו מרמן, שבו השתתף. "הוא התקשר מסורוקה, אמר: אמא, הכול בסדר. כשהגעתי אליו ראיתי אותו סובל, והוא אמר: אמא, אל תתפללי עליי, תתפללי שהמבצע להשבת החטופים יצליח". המבצע הצליח, אבל דביר ציון נאלץ להתמודד עם עצם בריח מרוסקת וצלעות שבורות משני צידי הגוף.
ארבעה חודשים חלפו ודביר ציון שב ללחימה. לפני כשנה, תוך כדי נסיעה לירושלים, מקבלת אוסי טלפון ממספר לא מזוהה. היא תוהה במה מדובר, ומן העבר השני מודיעה לה אחות מהדסה עין כרם להגיע במהירות לבית החולים, כי בנה נכנס לחדר ניתוח. "הלב נפל לי, זה היה נשמע מפחיד, הוא פצוע קשה. טסתי לבית החולים. התברר שכדור של צלף פילח לו את הרגל. הוא עבר שלושה ניתוחים במקום, והיה כחוט השערה מלאבד את הרגל חלילה".
גם אוסי נכנסת לסצנת הורי הפצועים בבית החולים, נחשפת לאנשים ולסיפורים, למתנדבים ולמחבקים, וגם לשיח הפנימי - הדוקר לעיתים - בין הפצועים לבין עצמם. "הקשבתי לשיחות של הפצועים, שאומרים דברים כמו 'מה יהיה איתנו', 'נדפקו לנו החיים', והם חושבים על כל החלומות שנגדעו, מסתכלים על העתיד בפסימיות". באחד המפגשים אמרה לה אם לפצוע: "אוסי, מי תרצה להתחתן עם הבנים שלנו?! מי תתחתן עם קטוע רגל?". אוסי השיבה בביטחון מלא: "הבנות האיכותיות ביותר ייקחו אותם", ובשיחה הזאת הבשילה בה ההחלטה שהיא זו שתדאג לכך.
"באתי למיזם הזה בביטחון גדול שיש בנות כאלה, וזה יכול לעבוד, ואמונה גדולה שהם גיבורים ומגיע להם. ראיתי את זה קודם כול קורה במשפחה שלי: לבן שלי יש חברה שהוא הכיר אחרי הפציעה, והוא עד היום נעזר בקביים. הבת שלי הכירה בן זוג בזמן שהיה פצוע בבית החולים".
וממחשבה למעשה: אוסי הקימה קבוצה ייעודית למי שמעוניינים להצטרף למיזם שידוכים והיכרויות ללוחמים הפצועים. לאחר מכן פנתה לשדכנית רחלי הומינר, שחברה בשמחה ליוזמה, וסייעה בחיבור שאלון מדויק בעבור מועמדים ומועמדות לשידוכים מהסוג המיוחד הזה. בשאלון, למשל, מציינת הבחורה עם אילו סוגי פציעות היא מוכנה להתמודד, ומצידם הבחורים מצרפים תמונה של לפני הפציעה ואחריה. "רצינו שהבנות יראו את האדם ולא רק את הפצוע. השתדלנו לדייק מאוד הכול, שיהיה הכי מקצועי ורגיש שיש". ההצלחה הייתה מעל לכל דמיון: בתוך חודשיים וחצי פנו 700 בנות לאתר, "הוא פשוט קרס מעומס פניות", מתרגשת אוסי. "הרחבנו אותו, וכיום יש לנו כאלף בנות שנרשמו, בכל המנעד של גילים, מקצועות, מגזרים וכן הלאה". באתר נרשמו גם עשרות פצועים, שמרגישים כבר בשלים לפיתוח קשר למטרת נישואין. מיזם 'חיבורי ברזל' נמצא בתוך אתר ההיכרויות 'הבאר'.
ככל שצללה לתחום, גילתה אוסי צרכים נוספים, ונענתה להם: "פנה אליי מ"פ פצוע, אמר שהוא מתחתן עוד שלושה חודשים ומרגיש שהוא צריך ליווי. פניתי למאמנת ומנהלת בית ספר למאמנים חיה ממן והיא התגייסה מיד למיזם, ואנחנו מעניקים גם ליווי לזוגות לפי הצורך". השלב הבא היה מעטפת של רופאים מומחים: "יום אחד התקשרה אליי מישהי, אמרה שהציעו לה בחור פגוע ראש, שקוגניטיבית הוא בסדר אבל כנראה נותר עם פוסט־טראומה לאחר שכל חבריו נהרגו. היא ביקשה להתייעץ איך לדבר איתו". אוסי הבינה שצריך גם את המענה הזה, של מומחי רפואה בתחומי הפציעה השונים, שיוכלו להסביר לבנות ולהדריך אותן בהשלכות של הפציעות השונות בדרך לקשר זוגי, וטוותה ערוץ שכזה למעוניינות.
אוסי מתארת תגובות נרגשות של פצועים שעצם המיזם העניק להם כוח ותקווה להקים בית. כיום, חודשיים וחצי בלבד מאז החל מיזם השידוכים, ישנם כבר כמה זוגות שנמצאים בתהליך היכרות. "הם רצו להרוס, ואנחנו נבנה בתים", מבטיחה אוסי, "ניצחון זה הנצח, ומה יותר נצחי מלבנות בתים בעם ישראל? זה הניצחון שלנו".
לתגובות: [email protected]