ככל שחולף הזמן מאז שטראמפ כפה עלינו את הפסקת האש עם איראן אני מרוצה יותר, אף כי עדיין בעירבון מוגבל.
בעוד שבהתחלה, ובפרט לאור העובדה שמטוסינו, שהיו בדרך להחזיר לאיראן מכה אחת אפיים על הפרת הפסקת האש, שבו כלעומת שבאו, הרגשתי אכזבה ואף השפלה, עתה הערכת המצב שלי השתנתה לסטטוס חיובי. נכון, טראמפ שבדיוק קם מהמיטה לא דיבר אלינו יפה, אבל הוא לא מדבר יפה לאף אחד כשעולה לו הפיוז, לא לקנדים, לא לאירופאים, לא לסינים ולא לאף אחד.
מבצע 'עם כלביא' הוא גולת הכותרת של שנה שהחלה במבצע הביפרים בחודש אלול אשתקד והגיעה עתה לשיאה בנטרול תוכנית הגרעין האיראנית, בסיועה של ארצות הברית. עד כמה נטרלנו, לכמה זמן נטרלנו - לא נראה לי שיש לנו ידע בדוק כרגע. מה שבטוח הוא שמשטר האייתוללות מוחלש ומושפל, ויש לקוות שלא ניתן לו לחזור לימי הזוהר הגרעיניים שלו. ובאשר לכניעה לדרישת טראמפ: אחרי הכול אנחנו, למרות מעמדנו המשודרג במזרח התיכון החדש, מדינה קטנה.
זאת ועוד, אם יש דבר אחד שבו אפשר לכל הדעות לסמוך על בנימין נתניהו, הוא ניהול היחסים עם ארצות הברית. הוא ידע תמיד לנווט את הספינה מול האמריקאים, כולל מול ממשלים בעייתיים כמו זה של אובמה וביידן, והוא קורא גם את טראמפ יותר טוב מכל פוליטיקאי ישראלי אחר. עד כה הוא ודרמר הצליחו לרתום אותו לאינטרס הישראלי בצורה מעוררת השתאות, אבל גם ליכולת הזאת יש גבול, אסור לדרוך על ציפור נפשו.
ומהי ציפור נפשו של טראמפ? לא נתפלא לגלות: טראמפ. הנשיא טראמפ בן ה־79 רוצה להיזכר בהיסטוריה כאיש MAGA שהחזיר את אמריקה לגדולה, ועל הדרך גם עוּטר בפרס נובל לשלום. כל עוד בהתערבות שלו למען ישראל לא נפל אף חייל אמריקני ולא הופל אף מפציץ 2B יקר ערך, הוא מבחינתו על המסלול הנכון.
עלינו לזכור שיש במפלגה הרפובליקנית סיעה בדלנית לא מבוטלת שמתנגדת לתמיכה יתרה בישראל. סטיב בנון וחבריו מוצאים אוזן קשבת אצל טראמפ לא פחות מדרמר. כרגע ידם של דרמר ונתניהו על העליונה, אך טראמפ הוא שחקן שחמט סימולטני. הוא מחזיק את כולם במשחק, כאופציה. משמעות הדבר מבחינת מדינת ישראל היא שאסור לספק לסיעה הבדלנית במפלגה הרפובליקנית אמתלה. אסור שהם יוכלו להצביע על מקרה שבו טראמפ נראה כמי שמוותר על אינטרס אמריקני לטובת אינטרס ישראלי־יהודי.
בנוסף לכך ייתכן שהפסקת האש מעניקה לנו את פסק הזמן הנחוץ לשיפור יכולותינו ההגנתיות. למרות שלא שמעתי שנקודה זו הועלתה על ידי המומחים יושבי האולפנים, לי נראה שבמטחי הטילים האחרונים הצלחת היירוטים הייתה נמוכה בהרבה מ־95 אחוזים כפי שהיינו רגילים בעבר. מטחים יחסית קטנים של פחות מ־20 טילים הצליחו להנחית במקומות אסטרטגיים ובמרכזי האוכלוסייה שלנו משהו כמו ארבעה או חמישה טילים. זה בערך 25-20 אחוזים. מוזר, לא? אחוזי ההצלחה אמורים לעלות ככל שמספר הרקטות המשוגרות לעברנו בו זמנית קטן יותר.
האם ייתכן שהאיראנים מצאו איזה טריק שמאפשר להם להתחמק ביתר יעילות ממערכות ההגנה שלנו? אם כן, גם מבחינה זו טוב שקיבלנו פסק זמן לבדוק את עצמנו, לשפר את הביצועים ולהכניס עוד מערכות הגנה שפיתוחן עומד כבר על קו הסיום לפעילות מבצעית מלאה (בפרט מערכת הלייזר). אינני מומחה צבאי, אבל אחרי 7 באוקטובר כולנו מבינים שגם מי שאינו מומחה צבאי יכול לשאול את השאלות הנכונות.
ונקודה נוספת ולא פחות חשובה. גם אני קיוויתי ומקווה להפלת המשטר האיראני. זה יפתור את בעיית האיום הגרעיני האיראני אחת ולתמיד. אבל זה יכול לקרות רק מבפנים, וקשה לדמיין שזה יקרה תוך כדי מלחמה.
אליהו יוסיאן מעריך שהעם האיראני מחולק לשלושה: שליש תומכים במשטר, שליש מתנגדים ושליש באמצע. כדי להפיל את המשטר בהפיכה עממית צריך למשוך את השליש שבאמצע לכיוון המתנגדים. עצם החלוקה לשלוש קבוצות אומנם מתבקשת, אך במבט שני היא לא אומרת כלום כי היא נכונה לכל מערכת פוליטית מקוטבת. גם אצלנו יש ביביסטים, רל"ביסטים וכאלה שיכולים לנוע לכאן ולכאן, בכפוף להתפתחויות. ובעיקר, מהיכן יוסיאן יודע מה חלקה היחסי של כל קבוצה? זה הרי בדיוק ההבדל בין משטרים דמוקרטיים למשטרים טוטליטריים, שבהם אין בחירות חופשיות וגם לא סקרי דעת קהל אמינים. ובהעדר מידע אמין על מה שקורה בראשם של אזרחי איראן, אי אפשר לדעת אם יש סיכוי לחילופי שלטון המצריכים מסות של אזרחים עם מוכנות לסבול ומוטיבציה בשמיים.
והנה הנקודה האחרונה לטובת הפסקת האש, והיא דווקא למקרה שהמשטר האיראני לא ייפול. העולם המוסלמי הסוני הסובב אותנו גדול פי כמה מאיראן השיעית, ואף אחד שם לא באמת אוהב אותנו. אשר על כן ייתכן שהמשך קיומה של מעצמה שיעית אזורית, קצוצת כנפיים גרעיניות ועם זה עדיין מספיק מפחידה בעיני המדינות הסוניות כדי לגרום להן להיצמד אלינו, הוא דווקא אינטרס ישראלי.
כי הרי אף אחד לא מבטיח לנו שקריסה מוחלטת של איראן ועימה הסרת האיום על שכנותיה לא יגרמו למדינות הסוניות שסביבנו, ובתוכן אלו שכבר התפייסו איתנו על חצי רגל, לחזור לסורן. תרחיש זה איננו מופרך. במילים אחרות, גם מנהיגינו צריכים לשחק שחמט סימולטני.