בהשראת השבועיים ההיסטוריים שעברו עלינו הפלגתי בדמיוני לחודש סיוון תשכ"ז.
הימים הראשונים שאחרי מלחמת ששת הימים, הניצחון המזהיר ביותר שידעה מלכות ישראל המתחדשת. אולי ניצחון השבוע הזה יאפיל עליו, בקרוב נדע.
אני זוכר שסבא שלי סיפר לי שזמן קצר אחרי המלחמה הוא הלך לטייל באזור הבניאס, שזה עתה שוחרר, וראה בשטח מגפיים של חיילים סורים. שמעתי גם שישראלים רבים, מכל גוני החברה, עלו להר הבית כתיירים חופשיים, והעלייה אליו והשיטוט בו היו טבעיים כמו שיטוט בפארק הלאומי ברמת גן. במרוצת הזמן ומטבע הדברים, המבט לאחור אל התקופה ההיא מקהה ומשכיח את הפרטים הטכניים. ההבדלים בין המפה של 5 ביוני ובין המפה של 10 ביוני הם שחקקו את המלחמה ההיא בתור הניצחון הגדול שהייתה.
הניצחון שזכינו בו השבוע, בחסדי ה', מוענק לנו כמו יילוד בן רגע, עטוף בשלייה לא נעימה למגע ולמראה: לא בטוח שהשמדנו את כל מאגרי האורניום ואת כל הצנטריפוגות. את מצבורי הטילים והמשגרים בטוח לא השמדנו לחלוטין. משטר האייתוללות לא נראה מתנדנד. ומה עם החטופים ועזה והחות'ים? וכל ההישגים הללו הושגו רק בצילה ובחסותה של ארצות הברית. ובהכול מזנבת ההשפלה של יום שלישי, התכתיב של טראמפ לטייסינו לנופף לשלום בכנפיים מעל טהרן ולא להגיב להפרת הפסקת האש של האויב.
חיפשתי בארכיון המרושת שלייה דומה סביב הניצחון של מלחמת ששת הימים. אתר העין השביעית (במזכרת מהימים שהוא היה קצת יותר מדוכן חמוצים בנוסח עדות השמאל העכשווי) ריכז לרגל 49 שנים למלחמת ששת הימים את כותרותיהם של העיתונים 'ידיעות אחרונות', 'מעריב' ו'דבר' בכל אחד מימי המלחמה. הדמיון לימינו מצמית.
ערב המלחמה, 5 ביוני, עיתון 'דבר' דיווח כי "ארצות הברית תגן על שלמות מדינות האזור", ועל הצטרפות עיראק לברית צבאית עם ירדן ומצרים. 'מעריב' דיווח במהדורת הבוקר על "קרבות אוויר ושריון בגבול", ו'ידיעות אחרונות' כבר הספיק לדווח במהדורה השלישית על פירותיו הראשונים של מבצע מוקד: "חיל האוויר השמיד 120 מטוסים מצריים, צה"ל מתקדם בדרום במספר כיוונים".
וכך צועדות בסך הכותרות לאורך ששת הימים: "לטרון וג'נין נכבשו", "צה"ל בעיר העתיקה; צה"ל קורא לתושבי עזה: הניפו דגלי כניעה לבנים". "ישראל הגשימה מחצית תכניתה", "רוסיה השלימה עם המציאות וויתרה על תביעת הנסיגה". "אבא אבן: הפסקת אש תלויה בשיתוף וכנות הצד שכנגד". "דגל ציון על הר הבית, החיילים הקשוחים מיררו בבכי". "הופסקה האש בחזית הירדנית, המצרים והסורים ממשיכים להילחם". "מועצת הביטחון תבעה להפסיק את האש אמש בשעה 10". "ברית המועצות מאיימת על ישראל בניתוק יחסים, מתעלמת מסירובן של מצרים ועיראק". "מצרים הסכימה להפסקת אש". "גם סוריה הסכימה להפסקת אש". "צה"ל שולט ברמה הסורית". "(לינדן) ג'ונסון נוטה להכיר בזכות ישראל להחזיק בשטחים הנחוצים לביטחונה". "דה־גול הורה לבטל את האמברגו". "שקט שורר הבוקר בשלוש החזיתות".
לקט הכותרות שבחרתי להביא כאן מדגים את העובדה שמבעד לשכבה ששרדה את עבותות הזמן - על הניצחון הגדול וההחזקה בשטחים ששוחררו - פעמה במלוא העוז השכבה שמטרידה אותנו כעת: המאבק הדיפלומטי, ריפוי הידיים מהקהילה הבין־לאומית, החשש המצמית מנטישתנו על ידי בנות ברית, או אף מהצטרפותן למערכה נגדנו. במלחמת ששת הימים המערכה הדיפלומטית הייתה קשה יותר. שתי מעצמות עניינו אותנו, ברית המועצות וצרפת, וממשל ג'ונסון היה מסויג.
יתר על כן, בתשכ"ז האו"ם היה חשוב. מכל מלחמות ישראל, נראה שלא היה או"ם שתקן יותר כמו זה שקולו נדם במבצע 'עם כלביא'. אני מתפתה לחשוב שהמערכה הישראלית נגד התעקשות האו"ם לגבות את ארגון הטרור אונר"א נשאה פרי. מלחמת ששת הימים נוהלה אל הניצחון בעולם דו־קוטבי, נפיץ ביותר, שבו סכנת ההידרדרות למלחמת עולם שלישית הייתה מוחשית יותר מהיום.
העיון השטחי הזה מוליד קריאה לכל המתרפקים על ניצחונות העבר: הם לא באמת היו זוהרים יותר בזמן שבו הם התרחשו. מראיתם שופצה על ידי ההיסטוריה, שלעולם גומלת לנועזים ולמנצחים. עוד מוקדם לחזות את השלכות מבצע 'עם כלביא', אבל ההשוואה למלחמת ששת הימים נותנת פתח לא קטן לתקווה שהחתימה ההיסטורית שלו לא תיפול מזו של מלחמת ששת הימים.