שוב חיילים נפלו בחזית, שבעה בנגמ"ש אחד. שוב אזרחים נרצחו בביתם. את ארצנו מקיפים מוסלמים עם מכנה משותף: לפגוע ביהודים. אז מה יהיה? אכן כל חייל ואזרח שנופל הוא עולם ומלואו, אבל הדור שלי ושל רבים מאיתנו הוא דור ממשיך לדור ניצולי שואה. הורינו לימדונו שצריך להתבונן על המתגלגל עלינו בפרופורציות היסטוריות.
אבי המנוח והשתקן היה אומר "מה אתם יודעים מה שהיה שם". "שם" זה אושוויץ. כשאבי המנוח הרים את עיניו בתום יום עבודה מפרך בלאגר, מחנה הכפייה הסמוך, היה רואה את עשן התנורים הבוערים יום ולילה שבהם שורפים את היהודים שחנקו במקלחות. שישה מיליון נרצחים במשך ארבע שנים, 360 ימים בשנה. המספרים עושים את ההבדל בין אז לעכשיו. ועוד דבר: הם הלכו כצאן לטבח מפני שלא היו להם מדינה וצבא. אנחנו חיים בארצנו ונלחמים!
"הן עם כלביא יקום", אכן סיסמה מתאימה לימים אלו, שבהם העם היושב בציון קם ומתרומם ממקום רבצו מול האויבים, וככל שיענו אותו במלחמות נגדו, מקשה הוא את עצמו בגבורה אדירה, כעדינו העצני - הוא דוד המלך. למה נקרא כך דוד המלך? "כשהיה יושב ועוסק בתורה - היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה - היה מקשה עצמו כעץ".
האומנם? הרי התקשורת בישראל מלווה את המלחמה בכתבות מדכדכות על ראש ממשלה שכל מה שמעניין אותו הוא רק הצלתו האישית ולכן הוא מעוניין במלחמה מתמשכת, על סמוטריץ' ש"לא שירת", למרות שהוא שירת, ועל לוחמי הציונות הדתית שבראש שלהם רק "שטחים" ו"גזענות", ועל אלה שלא משרתים מספיק כי הם בישיבות הסדר הגם שהם מרותקים לצבא לחמש שנים, ועל חרדים משתמטים למרות שהם רואים בלימוד התורה ערך עליון לטובת עם ישראל.
אל תיפלו למלכודות ההסתה ברשתות, בעיתונים ובערוצי הטלוויזיה והרדיו. אם נספור את המשתתפים במאבק התקשורתי שלהם, מדובר בכמה אלפים שעובדים בתקשורת הממסדית ובעשרות אלפים - פנסיונרים ברובם - שנמצאים במרחבי הרשתות. אבל רוב העם, כולל חלק גדול ממצביעי השמאל, לא נמצא שם.
אני הולך לספר לכם על עם כלביא שכבר קם. הפעם נדבר על גיבורי חזית העורף - אלה שנשארו מאחור ומהווים חומת המגן של מדינת היהודים בעצם ישיבתם בארץ, לא בורחים ממנה למרות המלחמה ולמרות האיום האיראני וגרורותיו. להפך - אלה שנשארו בחוץ לארץ חוזרים בהמוניהם למרות שיודעים שהם באים לסכנה של אזעקות וירידה למקלטים וממ"דים. למה לעסוק בהם, הנמצאים בעורף, כשחיילינו בחזית? החוסן הלאומי נמדד בעת מלחמה לא רק בחזית אלא גם בעורף. אני כותב זאת כלוחם ומפקד ביחידות לוחמות וכמי שנפצע במלחמה בטרור.
במלחמת העולם השנייה עמדה לונדון בגבורה מול הפגזות מטוסי הנאצים. דברים דומים אנחנו רואים מאז ההפגזה על איראן והתגובות לירי על האזרחים פה בישראל. העם קם כלביא. סירובם של מעטים להכניס אנשים מסוימים למקלט היה חריג, והתגובה הציבורית החריפה על כך מעידה היכן נמצא העם הזה. הוא נמצא בתוך הקולקטיב היהודי של "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" ובערבות הדדית רץ לסייע בהכנסת אורחים של אלה שנפגעו. פיקוד העורף של צה"ל וארגוני ההצלה השונים - הממלכתיים וההתנדבותיים - הם עדות לחוסן הלאומי והנפשי של העם היושב בציון.
כולנו משפחה אחת, וכששומעים על משפחה שאיבדה את בנה בחזית הולכים לנחם גם אם לא מכירים אותה. הלכנו לדירת בני משפחת לשם שבנה הלוחם, נווה הי"ד, נהרג ברצועה ממטען שהוצמד לנמ"ר. באנו בלילה האחרון לפני תום השבעה וראינו את עם ישראל - את העם שקם כלביא. הגיעו מנחמים שלא הכירו את המשפחה והגיעו עשרות רבות מחבריו מהצבא ומהנעורים לנחם בטרם המשפחה קמה לחיי היומיום.
היה שם הרב אדרי - דיין, רב המקום ור"מ בישיבת הר המור, בעצמו לוחם חי"ר - שסיפר למתאספים על תפילתו של האב השכול בליל שבת כשביקש מהרב רשות להתפלל תפילת קבלת שבת והרב הסכים לכך למרות שאין זה ממנהגי האבלות. בהתרגשות סיפר הרב על אותו "לכה דודי" שהאב האבל שר במנגינת ההמנון הלאומי. האב השכול חפן את פניו בכפות ידיו ובכה. הוא סיפר שהוא כלל לא תכנן את שירת התקווה - היא פרצה ממנו בהתעלות רוחנית.
ואז הגיע רב קהילה חרדית במקום, הרב גולדרייך, וסיפר על רבי שמעון שקופ - גדול התורה מאחרוני ראשי הישיבות באירופה - שהסביר את המושג "קדוש". קדוש זו מידה שבדרך כלל מתייחסת לאדם שמתנהל בקדושה ותפילה. רבי שמעון מייחס את המונח למי שמקדיש את עצמו לכלל לדבר מצווה. את זה הוא אומר בהיותו בגלות אירופה, שנה לפני השואה. ואני הקטן מוסיף שמדובר באותו צעיר ישראלי שמחליט להקדיש את חייו ושנותיו למען עם ישראל - במלחמת המצווה למען עמנו, ארצנו ותורתנו.
הכותב הוא סגן אלוף במילואים ויושב ראש ארגון נפגעי הטרור 'אלמגור'