רבים רואים בביטוי "עם הספר" מחמאה לעם היהודי על שהוא עם של לומדים, משכילים ושוחרי ידע. ואולם ניתן גם לפרשו כביקורת סמויה: דימוי לעם שנצמד לספר בלבד, לומד, יודע, משנן אך לא תמיד מצליח או מוכן ליישם את הלימוד בפועל, ואינו מנווט את המציאות בעזרת הידע שברשותו. "עם הספר" הוא זה שלמד הרבה, אך לפעמים אינו מצליח להפוך את הידע לפעולה ממשית.
מתוך כך, חשיבותה של ההשכלה הגבוהה בישראל בזמן מלחמה מתעצמת פי כמה. לא מדובר רק בהמשך הלימודים מתוך שגרה, אלא במרכיב אסטרטגי בהצלחתה של המדינה ובחוסנה החברתי, הכלכלי והביטחוני. ההון האנושי הוא המשאב היקר ביותר של ישראל, כפי שציין הנשיא יצחק נבון: "אוצר יקר אחד לנו והוא האדם. ואדם זה, מינקות ועד שיבה, יש לטפח בכל כוחנו, להשקיע בו כל ליבנו ומחשבתנו, עד שימצה את כל הפוטנציאל הגנוז בו ולמעלה מזה".
הצלחתה של ישראל, בשדה הקרב כמו בשדה החברתי והמדיני, תלויה באיכות ההון האנושי - מדענים, מהנדסים, מנהלים, אנשי טיפול, אנשי רוח ומנהיגים - שצומחים במוסדות ההשכלה הגבוהה. הצלחת המלחמה תלויה לא רק בהון האנושי אלא גם ביציבות החברתית והנפשית. דווקא בשעת חירום, השמירה על רצף לימודי ושגרה אקדמית הופכת לעוגן של יציבות ומשמעות. האקדמיה משמשת מרכז ידע, מחקר וחדשנות, ובתקופות משבר היא נדרשת לאזן בין שמירה על רמה אקדמית גבוהה לבין התאמה למציאות משתנה ומאתגרת. גם תחת איום טילים, גיוס המוני וחרדה קיומית - מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל שומרים על תפקוד מחקרי וחינוכי, ומקדמים פעמים רבות יוזמות בתחומים שונים - ביטחון, רפואה, חינוך וטכנולוגיה, מתוך תחושת שליחות לאומית.
העם היהודי ידוע לאורך הדורות בהיותו אומה של לומדים. גם בזמנים הקשים ביותר לא חדל עם ישראל מלעסוק בלימוד - בתורה, במדע, באומנויות ובחוכמה. האוריינות היהודית הגבוהה, שהתבלטה לא פעם על רקע סביבות זרות ואף עוינות, הייתה מפתח ליציבות קהילתית ולשגשוג רוחני. הלימוד אם כן אינו רק אמצעי לרכישת מקצוע, אלא יסוד קיומי של עם ישראל.
בישראל המודרנית, מוסדות ההשכלה הגבוהה נושאים על כתפיהם את המשך המסורת הזאת. הם רואים בהשכלה לא רק מפתח להצלחה אישית, אלא חלק מתקומת ישראל בארצו, מבניית ריבונות עצמאית ומחיזוק החברה והקהילה. גם בימי מלחמה, כאשר רבים מהסטודנטים ומהמורים מגויסים, מוסדות האקדמיה נערכים לשמור על הרצף הלימודי, להציע חלופות דיגיטליות ולהתאים את עצמם למציאות. בכך נשמרות השגרה והתקווה, ומתחזק עמוד השדרה הערכי שמחבר בין הדורות.
פול ג'ונסון, ההיסטוריון הבריטי, מתאר בספרו המונומנטלי 'ההיסטוריה של היהודים' (סלע מאיר, 2022) כיצד עם קטן במספרו אך גדול ברוחו שינה את פני העולם בזכות גאונותו ויצירתיותו - הן כאשר היה ריבון בארצו, והן בשנות גלותו ממנה. כך למשל הוא מתאר את תודעת הלמדנות היהודית וייעודה: "היה ברור כי ליהודים יש תפקיד מתמשך להרחיב עוד ועד את גבולה של התבונה, ולספח עוד ועוד שטחים לממלכת תודעת הא־לוהות. [...] תלמידי החכמים הם בראש ובראשונה שכבת המגן של היהודי, אותו 'עם מתפללים' המתווך בין א־לוהים לבין יתר האנושות; ופרט לכך, הם דרך לתרבת עולם לא־רציונלי להחריד".
בהיותי מרצה ומנהל 'מדרשת דניאל' במרכז האקדמי פרס, אני פוגש מדי יום סטודנטים שממשיכים ללמוד - מהקו, מהמקלטים ומהשוחות. הסיפורים שלהם מזכירים לי שוב ושוב עד כמה הלימוד מחזק גם בעת חירום - לא כפעולה טכנית, אלא כעמדה פנימית של תקווה, אחריות ומחויבות.
כאן חשוב להדגיש כי רכישת השכלה דווקא במוסדות שמדגישים את ערכי המדינה, את תרומתה של ההשכלה לחוסן הלאומי ואת מחויבותם לתקומת ישראל - מעמיקה את תחושת השליחות והערבות ההדדית. ההשכלה הגבוהה בישראל אינה רק "אור לגויים", אלא בראש ובראשונה "אור לאומה" פנימה. כאשר מוסדות ההשכלה הגבוהה רואים בהצלחתה של המדינה ובתקומת האומה חלק בלתי נפרד ממטרותיהם, הם מחזקים את יסודות החברה והמדינה. ואולם כאשר מוסדות אלה מתעלמים מייעודם הלאומי, עלול להיווצר פער מסוכן בין הישגי הידע והמדע לבין ערכי היסוד של החברה, והפוטנציאל האדיר של ההשכלה עלול להפוך חלילה לחרב פיפיות. לפיכך על מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל לראות בעצמם שליחי האומה, המטפחים לא רק מצוינות אקדמית אלא גם אחריות לאומית וערבות הדדית לטובת עתידה.
גם בתקופת מלחמה, כשהלב דואג והעורף מתוח, יש מי שממשיכים לבנות את החזית הפנימית בחדרי הלימוד, במעבדות ובספריות, שכן עתידה של אומה אינו תלוי רק בכוח זרועה, אלא גם בעומק רוחה ומחשבתה. ההשכלה הגבוהה בישראל היא לא רק מנוע של ידע, אלא גם של ייעוד, המממש את התפיסה העתיקה של "ללמוד וללמד, לשמור ולעשות", שכן "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".
הכותב הוא ד"ר למשפטים, מרצה ומנהל מדרשת דניאל במרכז האקדמי פרס ברחובות