הפרשה שנקרא השבוע מתארת את קריאת התיגר של קורח (שאליו הצטרפה קואליציה של דתן ואבירם, און בן פלת ו־250 נשיאי עדה) על משה רבנו ואהרן הכהן.
פרשה זו ומדרשי חז"ל עליה שימשו את חכמי המוסר היהודי לבסס ולהדגים את הצורך בזיכוך ותיקון המידות. קורח מאתגר את המעמדות שנוצרו, ומביע תרעומת על כך שמשה לקח לעצמו את המלוכה, ואת אהרן הוא מינה לכהן הגדול. לטענתו אין צורך בכלל בהיררכיה הזאת, כי הרי כולם קדושים וכולם עמדו למרגלות הר סיני וקיבלו את התורה.
חז"ל במדרש מקשים היאך הגיע קורח לתובנה המופרכת הזאת, ועונים שהוא ראה משהו ברוח הקודש אבל לא פירש אותו נכון. רש"י מביא מדרש על כך שקורח התקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל. את ההמשך כולנו מכירים. קורח העלה שאלה תיאולוגית: אם כל העדה כולם קדושים - למה צריך בכלל נשיאים, למה צריך מלך, למה צריך כהן גדול?
הטור הזה איננו דרשה על פרשת השבוע ולכן אקצר, אך העיקרון הוא שגם אדם בדרגה רוחנית גבוהה מאוד, עד כדי כך שהוא רואה דברים ברוח הקודש, עלול לחטוא אם יש לו נגיעה בדבר ואם הוא לא מתקן את מידותיו. קורח קינא בגלל שלא קיבל תפקיד חשוב מספיק במלאכת הרכבת הקואליציה, ולכן כפר בחשיבות כל התפקידים. עד כדי כך גדול כוח הנגיעות, שהוא יכול להעביר אדם צדיק וחכם על דעתו ולגרום לו לדמיין כל מיני דברים.
אם תרצו, זה השורש של הקונספציה. איך אנשים יכולים לראות כל כך הרבה סימני התרעה ולא להבין מה הם רואים? כי הם הכניסו את עצמם לקונספציה, שלא מאפשרת להם לפרש נכון את המציאות. מאורעות המלחמה המחישו לנו את הקונספציה. בין אם מדובר בקונספציה המופרכת לפני 7 באוקטובר על כך שחמאס מורתע, על כך ששינינו את המשוואה וכו' וכו', כפי שטענו שוב ושוב ראש הממשלה נתניהו וצמרת מערכת הביטחון, ובין אם מדובר בתחזיות מופרכות לאורך המלחמה.
תחושת כוחי ועוצם ידי מצד אחד, ושנאה יוקדת מצד שני, העבירה יותר מדי אנשים על דעתם. כאשר התותחים רועמים מערכת המשפט מושבתת, ובצדק. בתי המשפט לא פעלו ב־12 ימי המלחמה (בתוספת יום אחד של אסרו חג), ולכן גם לא היה לי יותר מדי על מה לדווח בימים הללו כפרשן לענייני משפט. לפיכך ישבתי בבית וראיתי את הדיווחים השונים, ובאמת שאפשר להשתגע. הפוזיציה של האנשים גורמת להם לצאת כל כך טיפשים, אבל הם לא רואים את זה, וזה גם לא באמת מעניין אותם.
מגיש תוכנית התחקירים ב'כאן 11', בר שם־אור, כתב כמה שעות לפני מתקפת הפתע של צה"ל כך: "הדבר היחיד שיופגז השבוע היא רחבת הריקודים בחוות רונית באמצעות תותחי קונפטי". כלומר, נתניהו בשום מצב לא יתקוף באיראן השבוע, בניגוד לשמועות ולרחשים שנפוצו, כי ביבי מעדיף את חתונת בנו על טובת המדינה ומניעת איראן גרעינית. כשהוא כתב את הקשקוש ההזוי הזה, כלי הטיס כבר היו בהכנות האחרונות לקראת התקיפה. בשעה שלוש לפנות בוקר כולנו התעוררנו מן ההתרעות בטלפונים שדיווחו על פרוץ מתקפת הפתע שהיממה את טהרן ולמעשה את העולם כולו. מה עשה בר שם־אור? מיהר לפתוח את חשבון הטוויטר שלו, וכך כתב: "אז אין חתונה בסוף? מישהי תכעס", כשהוא כמובן רומז לשרה נתניהו.
בר שם־אור איננו אדם חשוב במיוחד, ואני מביא אותו כדוגמה רק בגלל סמיכות הזמנים המאוד מאוד מביכה בין הפרשנות המטורללת להתנפצות התחזית אל קרקע המציאות, ומשם הוא ממשיך מיד לביב השופכין של השנאה למשפחת נתניהו.
אין פתרון קסם, רק אנשים
אילו זה היה רק אדון שם־אור, לא הייתי משקיע בכתיבת הדברים. אבל הגישה הזאת ממלאת את העיתונות הישראלית כמעט לכל אורכה ורוחבה.
שעות לפני מתקפת הפתע פתח רביב דרוקר את המונולוג בתוכנית הטלוויזיה ואמר כך: "אני שם נפשי בכפי. לא תהיה תקיפה באיראן. אני אומר את זה רק על סמך ההנחה שיש עוד שכל ישר אצלנו. האמריקאים בטח לא יצטרפו אלינו עכשיו. סביר שיכעסו. זה כל כך לא הגיוני, שאין סיכוי שנתניהו יעשה את זה. נכון?"
מיד לאחר המתקפה הוא כתב טור שאומר שנתניהו לקח סיכון גדול שהיה אסור לו לקחת על גורל חיינו במדינה, משום שטראמפ לא יצטרף למתקפה: "כדי שיתממש תרחיש כזה, יהיה צורך במעורבות פעילה של ארצות הברית בהתקפה. ואולם נראה שהנשיא דונלד טראמפ מתרחק ממעורבות כזאת. לצאת למלחמה מדממת בלי התחייבות מארצות הברית - זה חוסר אחריות, שלא לומר הימור מסוכן על גורל כולנו. העובדה שנתניהו הצליח לסחוף מדינה שלמה להימור כה מסוכן, בלי שיהיה מוקד התנגדות אחד בקרב מקבלי ההחלטות, רק מראה מה עשה שלטונו לצמרת הישראלית בשנים האחרונות".
כמוהם יש עוד רשימה בלתי נגמרת של עיתונאים, פרשנים, מומחים, לשעברים ומה שלא תרצו שנקטו באותו אופן ובדרכים אפילו מביכות יותר עם תחזיות מטופשות יותר.
הבעיה היא לא בטעות. כולנו טועים. עיתונות היא ממלכת אי־הוודאות. אנחנו לא ועדת חקירה ממלכתית ולא היסטוריונים. אנחנו עוסקים בפרשנות לתהליכים דינמיים ולאירועים לוטים בערפל והמשאבים והכלים שלנו מוגבלים מאוד. הבעיה היא שהטעויות הללו נובעות מפוזיציה, משנאה שמקלקלת את השורה, ותמיד הן יהיו בכיוון מאוד ספציפי. כעת זה היה מצד זרם ה"רק לא ביבי", אבל בעבר היו קטעים מאוד מאוד מביכים ולא פחות מסוכנים מהכיוון השני. בין אם אלו ההבטחות של נתניהו על כך שהחמאס מורתע, ובין אם אלו הצהרותיו שוב ושוב על שינוי המשוואה, או על הניצחון המדומיין ב'שומר החומות' ועוד, ובין אם אלו האנשים שסבבו אותו ופיזרו הצהרות רהב מנותקות לחלוטין.
צחי הנגבי, כיום ראש המל"ל ובאותו זמן השר לשיתוף פעולה אזורי, אמר לחדשות 12 כך: "כשראשי החמאס יצאו מהבונקרים בעוד מתי שזה לא יהיה... הלוואי שזה יהיה כמה שיותר מאוחר, אני אומר לך ותרשמו, תצלמו, 15 שנה הם לא יתקפו את ישראל בפחד נוראי מהעוצמה האדירה".
אפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה התבטאויות מכל הכיוונים. מה המסקנה? הלוואי שהיה אפשר לתת איזה פתרון קסם, אבל כן צריך לשאוף לאנשים ערכיים יותר במערכות השונות במדינה. אנשים צנועים בהליכותיהם זה לא סתם Nice to have, מידות טובות ומתוקנות יכולות לשנות את המציאות מן הקצה אל הקצה, לטוב ולמוטב. צריך לשאוף שהאנשים הללו ימלאו את השורות בכל הגופים שמשפיעים על חיינו. ועד שזה יקרה, ננסה קודם כול לתקן את עצמנו. שבת שלום.
לתגובות: [email protected]