בפסק דין תקדימי שניתן ביום 22.6.2025 (בג"ץ 473/24 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים), בית המשפט העליון שב ומשרטט את גבולות סמכותו של בית הדין הרבני, וקובע כי אין לו סמכות לדון בתביעות אכיפה של הסכמים רכושיים לאחר סיום הליך הגירושין.
הדיון נסב על מקרה שבו בני זוג חתמו על הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני. משחלפו שנתיים וחצי והאישה לא קיימה את חלקה בהסכם בעניינים הרכושיים ולא העבירה לידי האיש יפוי כוח להעברת הנכסים על שמו כמתחייב מההסכם - נקט האיש בהליך אכיפה בבית הדין הרבני.
בית הדין נטה לראות את התביעה כחלק מהליך מתמשך של פירוק השיתוף ברכוש וקבע כי יש בידו סמכות, אך בג"ץ מפי הנשיא עמית אליו הצטרפו השופטת וילנר והשופט גרוסוקופף פסק אחרת: משנסתיים ההליך, הסמכות פקעה.
בג"ץ הבחין בין שלוש קטגוריות של סמכות שיכולה לעמוד לבית הדין הרבני: (1) סמכות מקורית מכוח כריכה להליך הגירושין; (2) סמכות מוסכמת בין הצדדים; (3) סמכויות נלוות שנקבעו בפסיקה, ובראשן "סמכות נמשכת".
בעוד ש"סמכות נמשכת" מוכרת אך ורק בנושאי מזונות ילדים, מזונות אישה ומשמורת - היא אינה חלה על ענייני רכוש.
מכיוון שמדובר בהפרה של הסכם ולא בבקשה לביטולו, הרי שהתביעה היא חדשה במהותה, ואינה יכולה להידון בבית הדין הרבני. הליכי אכיפה כאלה חייבים להתברר בבית המשפט לענייני משפחה, בהיותם תביעות אזרחיות. גם שימוש בפקודת ביזיון בית המשפט או בחוק כפיית ציות, שדרכם מבקשים לאכוף ביצוע של פסק דין, מחייבים סמכות מקורית - שאינה קיימת במקרה זה.
הפסק מדגיש עיקרון חשוב: גם אם ההסכם נחתם בבית הדין, ואפילו אם הדיון נראה "קשור" להליך שהתנהל שם בעבר - אין בכך כדי להקנות לבית הדין סמכות אכיפה עתידית. לאחר מתן פסק דין סופי, בית הדין אינו רשאי לפתוח בהליכים חדשים לאכיפת הסכם הרכוש. הפנייה אליו בעתיד תתאפשר רק כאשר מדובר בתביעה לביטול ההסכם עקב טענות מרמה למשל או בהליך שטרם הגיע לסיומו בפועל.
מעבר לסוגיה המעשית, מדובר בהמשך מגמה שיפוטית מצד בג"ץ לצמצם את סמכויות בתי הדין הרבניים, בסוגיות רכושיות לאחר הגירושין שהחלה עוד בפרשת לוי ובפרשת אמיר. בית הדין הרבני, שבמשך שנים הסתמך על סמכותו ללוות הסכמים גם לאחר אישורם, מוצא עצמו כעת מוגבל - ואינו יכול עוד להבטיח לצדדים כי יהיה הכתובת לפתרון סכסוכים עתידיים שנוגעים להסכם.
הכותב הוא הרב פרופ' עו"ד יצחק כהן, מנהל אקדמי הקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב. פסק הדין מסתמך בין היתר על ספרו: דיני המשפחה וישראל, פרוצדורה ומהות (בורסי, 2019).