בזמן שמנהיגים מדברים על "הזדמנות היסטורית לשלום" ומנופפים בהסכמי אברהם כבתרופת פלא לכל חוליי המזרח התיכון, אנחנו צריכים לזכור: ההיסטוריה לא נעלמה, היא פשוט החליפה דמויות.
מי שמבקש להוביל את העם לעוד הרפתקה מדינית, חייב קודם להישיר מבט לעבר, כי דומה שהלקחים החשובים ביותר נמחקים מזיכרוננו הלאומי בקלות דעת מדאיגה.
הרחבת "הסכמי אברהם", כפי שמקדם ראש הממשלה בנימין נתניהו על פי הפרסומים, מוצגת כהישג דיפלומטי חסר תקדים, צעד אמיץ אל עבר עתיד של שגשוג ושיתוף פעולה אזורי. אולם כשמקלפים את העטיפה הנוצצת, מתגלות סכנות והשלכות הרות אסון שעלולות להחזיר אותנו אחורה ולגבות מחיר כבד על אשליות של שלום מדומיין.
נתניהו, בכוונותיו לכאורה, והלוואי שמדובר בפרשנות מוטעית, מזכיר לנו באופן מצמרר דמות אחרת מן העבר: אולי הגיבור הטרגי ביותר של הימין הישראלי, ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. שרון, סמל ומופת לימין הלאומי והציוני-דתי, גיבור מלחמות ישראל, אדריכל ההתיישבות ביהודה ושומרון, ומי ששימש כאחד מ"גיבורי הימין" במאבק נגד פינוי ימית, הפך, בשיא כוחו הפוליטי, למוביל תוכנית הגירוש מגוש קטיף.
זו הייתה בגידה פוליטית עמוקה של שרון בעיני בוחריו, מהלך שפילג את החברה הישראלית והותיר צלקות עמוקות.
הדמיון אינו מקרי. שניהם, נתניהו ושרון, הגיעו ממעמקי הימין; שניהם נחשבו למובילי דרך בלתי מתפשרים בענייני ביטחון והתיישבות. שרון, בשיא תהילתו, אימץ מדיניות שנתפסה כחתירה תחת עקרונות היסוד של המחנה הפוליטי שלו. אם שרון מכר את ערכי הימין על מזבח אשליה ביטחונית, צריך להיזהר ולהישמר שנתניהו לא יחזור על אותה טעות, וימסור את עתידנו הביטחוני והמדיני על מזבח של "שלום כלכלי" ורצון להישגים דיפלומטיים מהירים.
נזכור שגם הסכמי אוסלו בעבר הציגו אשליה דומה. אז, הובטחה 'אדמה תמורת שלום' כנוסחת קסם, אך בפועל קיבלנו גל טרור חסר תקדים, התנתקות משטחים אסטרטגיים, וערעור תחושת הביטחון של אזרחי ישראל.
נתניהו זוכה ובצדק לאהדה רבה, בעיקר משום שהוא נתפס כמנהיג חזק ומנוסה בעיתות משבר. בעיני רבים, הוא היחיד שמסוגל לעמוד איתן מול לחצים בינלאומיים ולשמור על ביטחון ישראל וערכיה הלאומיים. התחושה הרווחת כי הוא נרדף פוליטית ומשפטית רק מעצימה את הזעם הציבורי כלפי הממסד, ומחזקת את התמיכה בו.
אבל כשעלולה להיווצר סכנה, צריך להאיר זרקור ולהתריע. ההנחה המוטעית שניתן "להרחיב את הסכמי אברהם" באמצעות ויתורים טריטוריאליים או מדיניים משמעותיים, היא קצרת רואי, מסוכנת, ומתעלמת מהעובדה הפשוטה והאכזרית: אמנם ישראל הכתה את ציר הרשע שוב ושוב, אך השנאה והרצון להשמיד את מדינת ישראל עדיין קיימים ובמלוא עוצמתם ממתינים להזדמנות.
תארו לעצמכם שאתם מנהלים עסק קטן. במשך שנים השקעתם את כל כולכם בבנייתו, התמודדתם עם קשיים, עם מתחרים עוינים שרצו לחסל לכם את העסק. לבסוף, אחרי מאמצים אדירים, הצלחתם לייצב את העסק ולהתחיל לשגשג. ואז מגיע סוכן מכירות מתוחכם, ומפתה אתכם "להרחיב את העסקים" על ידי מסירת חלק ממנו לאותם מתחרים שפעם ניסו לחסל אתכם. הוא מבטיח לכם "שלום עסקי" ו"שגשוג אזורי". האם היינו מסכימים? ברור שלא! כי אנחנו יודעים שאותם מתחרים רק מחכים להזדמנות הנכונה לנעוץ בנו סכין.
כך גם במזרח התיכון. חולשה נתפסת כהזדמנות, וכל ויתור קטן ככל שיהיה, נרשם כניצחון אצל הצד השני.
הסכמי אברהם, בבסיסם, היו הסכמי שלום קרים עם מדינות שלא חלקו גבול עם ישראל ולא היו בסכסוך טריטוריאלי ישיר איתנו. הרחבתם להסכמים שיכללו ויתורים על עקרונות ביטחוניים או מדיניים רק תדרבן את אויבינו האמיתיים ותחזק את מי שמבקש להשמידנו.
הסכנה הגדולה ביותר היא שנתניהו, בלהיטותו להשאיר חותם "היסטורי", עלול לחזור על טעויות העבר ואף גרוע מכך.
במקום ללמוד מכישלונות העבר ולהימנע מוויתורים טריטוריאליים, נראה שהפעם אנו מתקדמים לקראתם. ההיסטוריה, למרבה הצער, חוזרת על עצמה: הדמויות משתנות, אך התפאורה נשארת כמעט זהה.
ההשלכות של מהלך כזה, אם יתממש כפי שפורסם, עלולות להיות קטסטרופליות: החל מפילוג נוסף בעם, דרך סכנה ביטחונית מוחשית שתציב את ישראל במצב פגיע עוד יותר, וכלה בערעור מעמדה האזורי של ישראל מול גורמים שיראו בכך חולשה.
אסור לנו ליפול שוב למלכודת "השלום בכל מחיר" ו"הפעם זה יהיה שונה". אסור לנו לשכוח שהמחיר הזה נגבה מאיתנו שוב ושוב-בדם, ביזע ובדמעות.
אסור לנו להתפתות להבטחות שווא ולסיפורי בדים על "עידן חדש". כשהמנהיגים רוקדים במסיבה הדיפלומטית, עלינו לזכור את האויבים האורבים מעבר לדלת ומחכים להזדמנות, את השנאה שעדיין בוערת, ואת הלקחים שסירבנו ללמוד. כי בסופו של יום, האחריות על ביטחוננו ועתידנו מוטלת על כתפינו, לא על הבטחות.
נביט קדימה באופטימיות, נמשיך לבנות ולהתפתח, תוך שמירה בלתי מתפשרת על ביטחוננו ועל ערכינו. וכך עתידה של ישראל יהיה בטוח, חזק ומבטיח יותר מאי פעם, בעזרת השם!
הכותב הוא יועץ תקשורת