באיראן - זה כנראה עבד.
אבל בעזה? אוי, עזה…
הניסיון המצטבר כבר לימד אותנו: ללא נוכחות קרקעית ממשית וללא שליטה צבאית רציפה, המציאות בשטח נראית אחרת לגמרי.
גם כשברשותנו חיל אוויר מהטובים בעולם - לא רק במליצה אלא גם בעשייה - למדנו על בשרנו שהפצצות מדויקות, עוצמתיות ככל שתהיינה, אינן משקפות את המציאות האמיתית בשטח.
כולנו תקווה שהתקיפה באיראן השיגה את יעדיה - לא רק מבחינה מבצעית, אלא גם תודעתית.
ובכל זאת, על אף אותה מכה מרשימה, המערכה בזירה העזתית נותרת קשה ומורכבת הרבה יותר.
מרחב לחימה רווי אוכלוסייה ומחבלים
אחת הסיבות המרכזיות לכך היא הערבוב ההרמטי בין האוכלוסייה האזרחית לבין לוחמי חמאס. גם אם רבים מהאזרחים תומכים בארגון - לא כולם מחבלים. הבחנה זו קריטית, במיוחד בלחימה מהסוג שמתנהלת בעזה, ובוודאי בעיני הקהילה הבינלאומית.
התנאים בשטח אינם רגילים: לחימה בשכונות צפופות, תשתיות הרוסות, רשתות תת־קרקעיות של מנהרות, וכל זאת - כשבמרחב מצויים עדיין חטופים חיים, שחמאס משלבם בתוך האוכלוסייה האזרחית.
זהו אתגר מבצעי מהסוג המורכב ביותר - וכאשר שיטת הפעולה שלנו לוקה בחסר, גם נחישות איננה מספיקה.
קל לייעץ מרחוק - על ניוד אוכלוסיות, על תנועת פליטים ונתיבים הומניטריים.
קל לשרטט מפות ולעצב תוכניות אב להפרדת אזרחים ממחבלים.
אבל המציאות בפועל קשה ומורכבת לאין שיעור - הן מבצעית, הן מוסרית והן תודעתית.
מוסר יהודי מול מוסר עולמי - קווים מתנגשים
בנקודה זו מתחדדת הבחנה עמוקה בין המוסר היהודי לבין מה שנתפס כ"מוסר בינלאומי".
העולם בוחן אותנו דרך עדשות של נרטיב, "איזון תודעתי" ותקינות פוליטית.
המוסר היהודי, לעומתו, מושתת על ערך חיי אדם, על הבחנה בין טוב לרע - ולא בהכרח בין חזק לחלש.
המוסר העולמי נוטה לבלבל בין ערכים, ולעיתים אף להעניק לגיטימציה לצד האלים רק משום שהוא "חלש".
וכך קורה שהזהירות המוסרית של צה"ל - שאין כמותה בעולם - נתפסת כחולשה, לא כעוצמה.
אנו מואשמים בפגיעות אזרחיות, אף שאנחנו נזהרים פי כמה וכמה מכל צבא אחר - ומאמצים מגבלות מוסריות שאיש במערב לא היה מקבל על עצמו בלחימה דומה.
לחימה סיזיפית, מרחב קטלני
הלחימה בעזה היא לחימה סיזיפית, מדממת, מבית לבית ומרחוב לרחוב.
למרות הפגיעה בתשתיות חמאס, השטח עדיין מאפשר למחבלים לצוץ לפתע, לפגוע, ולהסתתר - כאילו מדובר במשחק קטלני של "חתול ועכבר", אלא שכאן המחיר הוא חיי לוחמים.
גם המאמץ להגיע לחטופים חיים מוסיף שכבת מורכבות נוספת, כזו שדורשת זמן וסבלנות - משאבים שהולכים ואוזלים במציאות הציבורית הישראלית.
נכון, יש שיפור - בטקטיקה, ביעילות ההרס המבצעי, ובחלוקת הסיוע שלא דרך חמאס.
אבל ניוד אוכלוסייה, בידול בין אזרחים למחבלים והקמת מציאות אזרחית מבוקרת - אלו עדיין אתגרים רחוקים מפתרון.
חמאס משתמש בנפלי פצצות - ונשק מאולתר קטלני
למרות שאין כיום ירי רקטות משמעותי, חמאס יודע למחזר אמצעי לחימה:
נפלים של פצצות ישראליות, מצלמות רוורס מרכבים אזרחיים - כל אלו הופכים בידי האויב לנשק מאולתר ומסוכן, שבשטח הצפוף וההרוס של הרצועה הופך לקטלני ממש.
מחיר האשליה - ומה אסור לשכוח
כמה נאיביים היינו כשחשבנו ש"חיל האוויר יסגור את הסיפור".
כמה האמנו שגדר ומכשול יגנו עלינו.
כמה הופתענו לגלות שטרקטור או עפיפון, כשהם מופעלים בתחכום, עלולים להביא מדינה שלמה למערכה ארוכה, יקרה וכואבת.
לא עוד מחשבות שווא על "שליטה מרחוק", או על כך שאפשר "לספק מענה לכל תרחיש".
לא עוד סיסמאות של "אש מנגד" או פתרונות קסם של מומחים לשעבר.
גם לא בעיני אלו הרואים במדינת ישראל רק “ארץ מקלט בלבד”, לא נשוב להתפתות לחשוב שאפשר או שצריך לתת עוד שטח ובוודאי לא כזה ששולט טופוגרפית. לא עוד אמונה באשליות.
לפחות את זה נרוויח מהמחיר הנורא ששילמנו: ההבנה שאסור להפקיר שוב שטח ריבוני לאויב שמחפש להרוג בנו - גם אם הוא מחופש לחלש. לא עוד.
הכותב שימש כיועץ לענייני התיישבות תחת שרי הביטחון משה (בוגי) יעלון, אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו וכיועץ לשר הביטחון נפתלי בנט לענייני שטחי C