בראש חודש תמוז תשפ"ה: הודיה על ניסי המלחמה, תחת בכייה של חינם
היום, ראש חודש תמוז תשפ"ה, הורתה הרבנות הראשית לישראל לומר הלל והודאה לבורא עולם על כל הניסים - הגלויים והנסתרים - שגמל עימנו במערכה האחרונה.
בהוראה זו יש מענה ישיר לתיקון עמוק: תיקון לחטא ה"בכייה של חינם", שאירע בדיוק בתקופה זו - חטא שנחרט לדורות והפך לאבן דרך בכאב הלאומי. את הבכי והמרירות של המרגלים, את הנהי והתלונה של הדור ההוא, אנו ממירים היום בהודאה, בשירה, בהכרת הטוב.
"והנה נשים יושבות מבכות את התמוז"
כפי שמובא בספר יחזקאל, "התמוז" הוא צלם שדימו כאילו בוכה - פסל חלול שבו ניתכת עופרת לעיני הצופים, ונדמה כי הוא שופך דמעות. זו הייתה עבודה זרה: פולחן שמקדש את הדמעה לשם הדמעה, את ההתמסרות לעצב ולייאוש.
ואמנם, כך היה גם במדבר: מתאוננים, מרגלים, תבערה, קברות התאווה - וכמובן, הלילה המר של ט' באב. לילה שבו הבכי הפך לציווי נצחי - "אתם בכיתם בכייה של חינם - אני קובע לכם בכייה לדורות".
הלל במקום נהי
דווקא מתוך אותה תודעה של נהי ובכיינות, אנחנו מצווים היום להפוך את המבט: לראות את הישועה, לזהות את הנס, ולהביע הודיה. "טוב להודות לה'", אומר הכתוב, "ולזמר לשמך עליון".
הרב קוק עמד על כך ש"לזמר" - אינו רק לשיר, אלא גם לגדוע: לזמר עריצים, לכרות את שורש הרוע. ואכן, במערכה הנוכחית - נראה לעין כי התבצע "זימור" של ממש: מערכות טרור אזוריות קרסו, אויבים רבי שנים התמוטטו, והסכנות הגדולות ביותר שידענו זה דורות - סוכלו.
12 ימים של ישועה
במשך שנים התרענו מפני מלחמה אזורית כוללת: מתקפה משולבת מצפון, מדרום, מתימן ומאיראן גם יחד. קציני מודיעין הציבו תחזיות קשות, מפקדי צה"ל דיברו על ימים חשוכים שבהם "לא נצליח לצאת מהימ"חים", והכול יירדף ויופצץ.
והנה - בתוך 12 ימים בלבד - חזינו ביד ה' נטויה: מטרות גרעין הושמדו, ראשי טרור חוסלו, וחומת הרשע האזורית החלה לקרוס.
לא בידינו בלבד - אלא בעזרת מסירות הנפש של חיילי צה"ל, כוחות הביטחון, המוסד ואמ"ן, ובהובלה האחראית של מקבלי ההחלטות.
וכדברי ראש הממשלה, "הסיעה הגדולה ביותר בכנסת - סייעתא דשמיא".
מרגלים ומבט של אמונה
היום, בעיצומו של חודש תמוז - אנו חוזרים לאותה פרשת המרגלים: כשיהושע וכלב נושאים מבט של אמונה ואומרים, "עלה נעלה כי יכול נוכל לה". זהו מבט מלא הכרת הטוב, אמון בדרכו של הקב"ה וביכולת הפנימית של עם ישראל לגבור על אויביו.
המבט הזה שונה בתכלית מהתודעה המרירה של המרגלים, שהתלוננו "בשנאת ה' אותנו הוציאנו ממצרים". ההבדל הוא במבט. במי שמאמין - ובמי שמטיל ספק.
במי שמלא הודאה - ובמי שמלא רוגז.
שירת הלווים - מענה לחטא
בפרשת השבוע מצווה התורה על עבודת הלווים במשכן, ושם קובע הרמב"ם: "שיהיו מהם משוררים לשורר על הקורבן בכל יום".
השירה - היא מענה ישיר לחטא המרגלים, מענה של אמונה, עין טובה, והכרת הטוב.
מי ששר - אינו מתלונן. מי שמודה - לא מריר. מי שמכיר בטוב האלוקי, יודע שגם הקושי הוא חוליה בתוך שרשרת של תיקון וישועה.
לסיום
בחסדי שמיים, ראינו בימים האחרונים התגשמות מופלאה של הפסוק:
"עם כלביא יקום וכארי יתנשא" - עם ישראל קם בשנה של עוז, והכה את אויביו שוק על ירך.
היום, אנו נדרשים לשיר את ההודיה - לא רק בפה, אלא בלב: על כל חייל, על כל נס, על כל טיל שלא פגע, על כל פעולה שנעשתה בסתר ועל כל מה שעוד לא התגלה.
וכפי שאומרת התורה: "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך" - וכאשר אנו רואים את נוכחותו במערכה, עלינו לשיר, להודות, ולזמר - בשם ה' אלוקינו.
חודש טוב ומבורך.