ביומיים הקרובים, כמעט כל בתי הספר היסודיים בישראל יהיו עסוקים מעל הראש בדבר אחד: טקס סיום השנה.
הספרים כבר הוחזרו, הלימודים הרשמיים מאחוריהם, ומה שנותר הוא בעיקר להרים מופע שייתן לתלמידים סיום מתוק - אולי אפילו מהול בהקלה - לשנה מורכבת במיוחד. ובמיוחד השנה, כאשר במשך חודשים ארוכים לא היה ברור אם ואיך השנה תיגמר.
אלא שלעתים, מרוב הרצון להפיק הצגה לפנתיאון - בית הספר שוכח שהוא בית חינוך, ולא רק במה. הוא מתחיל להתבלבל ולדמיין את עצמו כ"הבימה" - בעיקר כשהמופע נבנה על חשבון שיקולים חינוכיים מהותיים.
קרה לי פעם ויכוח כזה, עם מורה לדרמה שהתעקשה להציב תלמיד עם דימוי עצמי ירוד - דווקא בשורה האחורית של ההצגה. "כך נקטין את הנזק שהוא עושה לנו", הסבירה לי.
לא עזרו ההסברים, לא התחינות. היא עמדה על כך ש"לא יהרסו לה את ההצגה", כי שמה - והמקצועיות שלה - חתומים עליה.
אבל היום קיבלתי מכתב שהזכיר לי איך בית ספר יכול להיות דווקא כן בית של חינוך - ואפילו באמצעות טקס הסיום. או בעצם: בעיקר באמצעות טקס הסיום.
וכך כתב לי מורה לתושב"ע, אב לתלמיד בכיתה ו':
"היום התקיים טקס סיום השנה של הבן שלי בהיכל התרבות העירוני. היה מושקע ומרגש מאוד, אבל רגע אחד תפס אותי במיוחד: בסיום ההצגה, כשעלו המנהל, הסגניות וראשת המועצה לחלק פרחים למחנכים ולמורים המקצועיים - תהיתי אם יזכרו גם באנשים ה'שקופים': המאבטח, המנקה, אב הבית.
להפתעתי, ואולי גם להתרגשותי - ראשת המועצה קראה ראשונה למנקה. אחריה לאב הבית, ולבסוף למאבטח. המנקה עלתה לבמה עם בנותיה. הן התרגשו יחד איתה, והיא קיבלה זר פרחים ותמונה למזכרת.
כשהתבקשה לומר כמה מילים - היא נחנקה מדמעות. 'זו הפעם הראשונה בחיים שלי שקוראים לי לבמה ונותנים לי כבוד כזה', היא אמרה.
וחשבתי לעצמי: יש בתי ספר שלא רואים את התלמידים. ויש כאלה שכן. אבל אשרי מי שלומד בבית ספר שרואים בו גם את התלמידים וגם את האנשים שמעבר להם - גם את אלה שלרוב לא רואים בכלל. זה בעיניי אחד משיעורי החינוך הגדולים ביותר שבית ספר יכול להעניק, בניה הלר".