הקנאה היא מידה מקולקלת מאוד. ואף על פי שהיא מאוד מצויה, היא מידה שהורסת את האדם, היא מרקיבה עצמות.
האדם צריך לפתח לעצמו את הבריאות להיות שמח בחלקו, לשמוח במה שיש לו, בהצלחות שיש לו, בלי להסתכל על האחר האם הוא מצליח יותר. ההצלחה של השני באמת לא פוגעת בך, אף אחד לא יכול לפגוע בך, אם עשית את מה שמתאים לך, את מה שטוב לך, ועשית את זה באופן השלם, אין דבר כזה שמישהו ימנע ממך את מה שמגיע לך באמת.
אדם שמח בחלקו, זה אדם בריא. אדם שמקנא, הוא אדם חולה, ומזה אחר כך יוצאות כל הצרות הנוראות שבעולם. כל הקלקול של המחלוקות האישיות - נובע מקנאה. מחלוקות ענייניות הן מפריחות את העולם, אדרבה אדם שבא ומביע השקפה אחת והשני מביע השקפה אחרת ומתגוששים ודנים בהשקפות - זה מפרה את העולם, זה גורם לעולם שיהיה יותר מפותח.
בעולם התורה, כל הסדר הוא התפתחות מהמחלוקות ומהדעות השונות, מההפריה הזו, מהעושר של הופעת התורה, של שבעים פנים לתורה, אבל במידה שזה הולך באופן הרמוני. באופן כזה שכל אחד משלים את השני, ולא כל אחד דורס את השני.
תלמידי חכמים שבארץ ישראל הם נקראים נועם, תלמידי חכמים שבחוץ לארץ הם נקראים חובלים (סנהדרין כד.). יכול להיות מצב כזה של תלמידי חכמים שהם חובלים.
מתוך שיחה שנאמרה בשנת התשפ"ד, לשיחה המלאה באתר ישיבה