המציאות הישראלית בשנת 2025 היא מציאות מורכבת, כואבת ורצופת אתגרים קיומיים. מלחמת "חרבות ברזל" או בשמה החדש "מרכבות גדעון" נמשכת, החזית הצפונית בוערת על אף סיומו של מבצע "עם כלביא" המזהיר, חטופינו עדיין בעזה, והחברה הישראלית שוב שסועה ומדממת.
בתוך הכאוס הלאומי, כשדמנו נשפך ברחובות עזה, ממשיך להתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. והשאלה המתבקשת, זועקת לשמיים, היא: עד מתי? עד מתי נמשיך לאפשר לאבסורד הזה להתקיים?
הטענה כי "כולם שווים בפני החוק" היא עקרון יסוד בדמוקרטיה, ואין לזלזל בחשיבותו. אולם, יש גבול דק בין שמירה על עקרונות לבין אטימות למציאות. נתניהו, על כל חולשותיו ומגבלותיו, הוא ראש ממשלה בפועל של מדינת ישראל, מוביל מלחמה רבת-חזיתות, ונמצא במרכז קבלת ההחלטות הגורליות ביותר בתולדות המדינה. הוא זה שמנהל את המאמץ המדיני מול ארה"ב והעולם, זה שמתווה את דרכי הלחימה, וזה שאמור להוביל את ישראל בים הסוער של האיומים הביטחוניים והמדיניים. לדרוש ממנו לשבת ימים שלמים באולם בית המשפט, כשהוא נתון לחקירות נגדיות על אירועים שהתרחשו לפני שנים, על שמפניות, סיגרים ובובת בקס-באני, כשבחוץ מתנהלת מלחמת קיום - זוהי התעלמות פושעת מהמציאות.
הרי אין מדובר בעניין של מה בכך. על כף המאזניים מונחים חיי אדם, ביטחון מדינה שלמה, ועתידה של החברה הישראלית. כל דקת זמן, כל שעת מחשבה, כל מאמץ מנטלי של ראש הממשלה צריכים להיות מוקדשים אך ורק לנושאים הבוערים הללו.
הרי בסיטואציה כזו, כשאזרחי ישראל נתונים תחת איום מתמיד, וכשצה"ל נלחם בחירוף נפש - דרושה מנהיגות מפוקסת, צלולה ונטולת הסחות דעת. האם ניתן לצפות מראש ממשלה המנהל מלחמה ומתמודד עם משברים ביטחוניים ומדיניים חסרי תקדים, להיות בפוקוס מלא על תיקים 1000, 2000 ו-4000? התשובה ברורה: לא.
והנה, דווקא בעיתות חירום כאלו, כשהשכל הישר וההיגיון הפשוט מכתיבים שיש להשהות כל פעילות שאינה חיונית להישרדות הלאומית, הפרקליטות עומדת על שלה באדישות מקפיאה דם. הסירוב לדחייה של שבועיים בלבד, כשהמשפט נמשך כבר חמש שנים ועתיד להימשך עוד שנים ארוכות, הוא לא פחות מרשעות. איזו דרמה משפטית תתרחש אם הדיונים יידחו בשבועיים? האם מערכת המשפט תקרוס?
האם הצדק ייצא מעוות באופן בלתי הפיך? התשובה ברורה: לא ולא. דחייה קצרה שכזו, בעיתות חירום, היא עניין מובן מאליו, מתבקש, כמעט טריוויאלי. הסירוב העיקש של הפרקליטות הוא עדות לא רק לחוסר רגישות מזעזע, אלא גם לחוסר הבנה של סדר העדיפויות הלאומי. נדמה לעיתים כי מערכת אכיפת החוק הפכה למטרה בפני עצמה, מנותקת מהקשר וממוקדת בפרוצדורה על פני מהות.
וכאן טמון לב האבסורד: מערכת המשפט, שאמורה לשרת את הציבור ולהגן על ביטחונו ורווחתו, פועלת באופן שנראה כמסכן אותם. היא כובלת את ידיו של ראש הממשלה בתקופה הקריטית ביותר, מעסיקה אותו בענייני דיומא משפטיים בזמן שאויבים מאיימים לכלותנו. אפילו מהלכים בינלאומיים מתרחשים תוך כדי קבלת החלטות מוטות עקב התמשכות המשפט. נזכיר בהקשר זה את אמירתו של נשיא ארה"ב לשעבר, דונלד טראמפ, שמתפלא על עצם קיומו של המשפט ואף אמר: "אני שומע שביבי צריך להגיע לבית המשפט ביום שני להמשך המשפט המגוחך הזה..".
גם מנהיגים בעולם מבינים את חוסר ההיגיון המשווע בסיטואציה הזו. האם מישהו מעז לדמיין מצב שבו צ'רצ'יל היה מנהל משפט פלילי בזמן הבליץ על לונדון? האם איש היה דורש מלינקולן לעמוד למשפט בעוד מלחמת האזרחים משתוללת? ההשוואה אולי דרמטית, אך היא ממחישה את חוסר הפרופורציה הבלתי נתפס במקרה שלנו.
המשפט הזה הפך מזמן לכלי פוליטי, למקור שיסוע ופלגנות בחברה הישראלית. הוא מזין את הקטבים, מעצים את השנאה ומסיט את תשומת הלב מהדברים החשובים באמת. האם באמת יש צידוק להמשיך ולקיים אותו כעת, כשמדינת ישראל נאבקת על חייה? האם לא הגיע הזמן להפגין אחריות לאומית, לשים בצד את המחלוקות הפוליטיות, ולהבין שיש דברים חשובים יותר - דחופים יותר - מכל משפט פלילי, יהיה אשר יהיה?
ההתעקשות על המשך קיום המשפט בתקופה כזו היא בבחינת "ירייה ברגל". היא מחלישה את ראש הממשלה, פוגעת בתפקודו, ומעבירה מסר שגוי לחברה הישראלית. היא יוצרת תחושה של ניתוק בין המערכות השלטוניות לבין המציאות הקשה בשטח.
ישראל נמצאת בצומת דרכים היסטורי. העתיד שלנו תלוי ביכולתנו להתאחד, להתמקד במאמץ המלחמתי, ולפעול באופן שיבטיח את ביטחוננו וקיומנו. המשך קיום משפט נתניהו, במיוחד לנוכח הסירוב האבסורדי לדחייה מינימלית, הוא בבחינת מכשול נוסף בדרך אל היעד הזה. הגיע הזמן שההיגיון והאחריות הלאומית ינצחו את הנוקשות הבירוקרטית והאטימות למציאות. עתיד המדינה חשוב יותר מכל הליך משפטי, ובמיוחד כשההליך הזה יכול להמתין.
הכותב שותף במשרד עו"ד וחבר לשכת עוה"ד בישראל.