הימים כבירים. אנחנו בעיצומה של תקופה תנ"כית ממש, בתוך מאורעות גאוליים. לראשונה מזה עשרות שנים, ישראל פועלת בעוצמה צבאית אדירה, מכה שורש באויב המר ביותר שלה - איראן. המדינה שעד לא מזמן איימה בגלוי בהשמדה גרעינית של ישראל, הופתעה ונפגעה פגיעה אסטרטגית עמוקה. מבצעי חיסול, השמדה של מערכות הגנה, תקיפות מדויקות, מודיעין מושלם. עולם שלם הביט בהשתאות. "ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו".
תחושת הודאה מלווה את כל מי שמכיר באמת את גודל הרגע: עם ישראל כעם, וצה"ל והמוסד כזרועותיו, הפגינו שילוב נדיר של תעוזה, דיוק וסייעתא דשמיא. אלא שדווקא מתוך ההצלחות עולות שאלות עמוקות יותר: מה פשר המאבק הזה באמת? האם הוא צבאי בלבד? והאם סיימנו את מלאכתנו?
זה לעומת זה
במבט שטחי, מדובר בהתנגשות אינטרסים בין מדינות: ישראל מול איראן, ציונות מול אסלאם קיצוני. אך במבט עמוק יותר, זהו עימות בין שתי תודעות גאולה. איראן, מאז המהפכה של חומייני, רואה את עצמה כשליחתה של השיעה להביא את שלטון הצדק לעולם - צדק במובניָה שלה. היא אינה פועלת רק באמצעים דיפלומטיים או צבאיים, אלא דרך מערכת של זרועות טרור, מיליציות, תודעה גלובלית, וחינוך דתי משיחי שנוגע בכל שכבות החברה.
השלטון האיראני מאמין שהופעת ה"מהדי" - האימאם הנעלם, הדמות המשיחית של השיעה - תתרחש רק לאחר כאוס עולמי. הכאוס איננו תוצאה מצערת, אלא אמצעי נחוץ. לא תיקון עולם יביא את הגאולה, אלא זעזוע עולם. ולא תודעה מוסרית תאיר את העולם, אלא דם, הרס, ונקמה. אחמדינז'אד אמר פעם בעצרת האו"ם: "אנחנו מאמינים שעלינו להכין את הקרקע לבואו של המהדי - להקים ממשל עולמי של צדק אמיתי". אלא שבפועל, "הצדק האמיתי" הזה מתבטא בחיסול אכזרי של מתנגדים, בתליית פומביות על מנופים, בהתאבדויות "מקודשות" כדי להרוג נשים זקנים וילדים, בהקמה בחימוש ובאימון של בסיסי טרור בכל העולם, ובניסיון השמדה המוני בפצצה גרעינית של מי שאינו מקבל את המהדי אותו הם רוצים להביא.
על רקע זה, המאבק הפנימי והאמיתי הוא: מי יוביל את האנושות לגאולה? האם זה יהיה עם שמהלל התאבדות, תולה מתנגדים ברחובות ומממן רשתות רצח בכל היבשות - או עם הנצח, שבמשך אלפי שנים נשא את בשורת האמונה בא-ל אחד, עם המבקש באמת צדק יושר מישרים, שלום ואמונה אמיתיים, וחיסול רק של הרוע והאכזריות המתנגדים ונלחמים בטוב. אלו שני צדדים שנראים לכאורה כל כך דומים, אך תהום פעורה ביניהם. זה הצל והנגטיב של זה.
מיהו ה"ארי" האמיתי
מעטים יודעים, אך השם "איראן" שונה מ"פרס" בשנת 1935 על ידי השאה הפרסי, במטרה להדגיש את הקשר ל"גזע הארי" (Arya) , שפירושו בהודית עתיקה: אציל, עליון, מוסרי. איראן תפסה את עצמה כעם מובחר - "האריה של המזרח". ובדיוק כאן עולה השאלה: מי הוא האריה האמיתי?
במובן זה, שמו של המבצע מדויק עוד יותר מכוונת הוגיו: עם ישראל נקרא "גור אריה". הוא העם שאמור "לקום כלביא ולהתנשא כארי". זוהי אינה רק דימוי צבאי אלא קריאה פנימית: להתגלות ככוח מוסרי־רוחני שמוביל את האנושות. לכן, המאבק הזה הוא לא רק בין טילים, אלא בין שתי טענות על הנהגה עולמית ושליחות בשם הא-ל. האחת - דרך של טרור ואלימות, האחרת - דרך של תיקון והתמסרות של אמת.
למה עצרנו?
אין חולק: ישראל השיגה הישגים מדהימים. מערכות איראניות הושמדו, מפקדים חוסלו, והעולם כולו הביט בתדהמה. אך שוב, כמו בעזה ובלבנון, ניכרת תופעה חוזרת: ניצחון - בלי הכרעה. חיילים נשלחים, מכות נוחתות, ואז - נסיגה. מבצע הופך ל"הרתעה", לא ל"שחרור". גם באיראן, ראש הנחש הוכה - אך לא נערף.
במגילת אסתר, לאחר הצלחת המהלך הראשוני, ביקשה אסתר: "יינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום ואת עשרת בני המן יתלו על העץ". מרדכי ואסתר לא הסתפקו בהגנה, הם הבינו את עת הרצון, את שורש המלחמה בעמלק, ולכן ביקשו לקיים לא רק מלחמת מנע, אלא מיגור של הרוע העמלקי.
מדוע אנחנו עוד לא זכינו?
אולי זו תוצאה של אילוצים בין־לאומיים, אולי משיקולים צבאיים - אך ברובד הרוחני נראה כי יש כאן נקודה עמוקה יותר.
השלב הבא: התנשאות כארי
אם לומר זאת בפרפרזה על שם המבצע, הרי בפסוק כתוב: "הן עם כלביא יקום וכארי התנשא". עם כלביא אכן קם, אך עדיין לא "כארי יתנשא". יש עוד שלב גדול - להתנשא. לא רק להגן אלא לדבוק בחזון האמיתי שלנו - תיקון עולם במלכות שדי, אור לגויים, "ממלכת כהנים וגוי קדוש", "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו".
לצורך כך, דרוש בירור זהות עמוק יותר - להפוך את הגבורה החיצונית לגבורה פנימית; להבין לשם מה אנו נלחמים; לעבור מ"מלחמה של מניעה" ל"מלחמה של גאולה".
זהו השלב הבא. ואנחנו בדרך לשם. אכן אנו רואים כי כבר כעת מתחילים לקרוא בשם שמים ולזכור מאין באנו ולאן אנו הולכים. בע"ה התהליך שהחל, ילך ויתעצם.
נסיים בדבריו המדהימים של הרמח"ל (ביאורים על הנ"ך, פרשת בלק): "הרבה מלחמות צריכים ישראל לעבור קודם שינוחו ממלאכתם, והמלחמה האחרונה תהיה מלחמת גוג ומגוג, שאז ישראל יקומו כארי וכלביא לנקום נקמתם מן האומות אשר לחצו אותם בגלותם... וישראל אינם יכולים לשקוט עד שישלימו פעולתם."
איננו יכולים לשקוט עד שנשלים פעולתנו בעולם. השלמנו שלב - קמנו כלביא. עלינו להבשיל את השלב הבא: להתנשא כארי.
הכותב הוא מורה ליהדות פנימית ומטפל בתודעה יהודית.