תמיד, בדיוק של שעון, בסוף החודש ביום האחרון, נכנסת לבנק קצבה ממשרד הביטחון.
ומעולם לא חשבתי שדו"ח יבש של ספרות, יפתח אצלי לרווחה את שערי הדמעות. "תגמולי משהב"ט"- כך נקראת השורה. כאילו נָתַנּוּ את בנינו וקיבלנו בעדו תמורה.
ובתחילת הדרך עשיתי לי מנהג, ביום הזה לא להיכנס לחשבון הבנק. כי כשראיתי את השורה הנוראה, רציתי למלא את חלל האוויר בצרחה: "לא רוצה תגמולים מהמדינה, רוצה את בני יהונתן בחזרה".
ואחרי שעבר זמן, התחלתי לראות בשורה הזו סימן, לחיבוק גדול של כל עם ישראל. שכאילו אומר "נתת אז בבקשה גם תקבל. וזה לא בִּמְקוֹם ולא כתמורה. זו פשוט הדרך שלנו להפגין אהבה. ולומר לכם באמצעות אותם תגמולים גם אנחנו איתכם - כואבים ושותפים".
והבחירה הזו להסתכל כך על הקצבה, מביאה אותי למקום שפוי יותר של נחמה. ואני נושם עמוק, וממשיך לחודש הבא.