הלוחם בקדחת. בימי העלייה הראשונה עמדו רופאים עולים בחזית ההתמודדות עם קשיי ההתיישבות.
אחד מהם היה ד"ר הלל יפה, שהגיע מרוסיה והתפרסם במאבקו בקדחת בעמק חפר. בשנת 1891 עלה ד"ר יפה לפלשתינה, הלוא היא ארץ ישראל, וב־1893 הוזמן על ידי פקידות הברון רוטשילד להיות רופא ומנהל בית החולים בזיכרון יעקב ולטפל בחולי הקדחת הרבים שהיו במושבות חדרה ועתלית.
ד"ר הלל יפה היה מחוקרי הקדחת הראשונים בארץ. בהשפעתו ניטע יער האיקליפטוסים בביצות חדרה והוחל בריסוס שטחי הביצות בנפט למניעת דגירתם של יתושי האנופלס. ד"ר יפה הכניס למושבות את הטיפול השיטתי בתרופת הכינין כדי למנוע קדחת. הוא הגיש עזרה גם לחלוצי העלייה השנייה שנדדו כפועלים במושבות הברון, ויזם קופת אחריות הדדית מפני מחלות ומגפות, שהייתה היסוד לרעיון הקמת קופת חולים על בסיס של עזרה הדדית. הוא נפטר בשנת 1936 ולא זכה לראות את התגשמות חלומו - הקמת מדינת ישראל. ד"ר יפה לא חיכה שיהיו לו תנאים מתאימים. הוא בנה ביוזמתו בית חולים באוהל, טיפל בחולים יום ולילה, והפך את השליחות שלו כרופא לייעוד ציוני היסטורי.
מנטורים בבית החולים. בימים אלה, עם גל העלייה החדש מארצות הברית, צרפת, אוקראינה, רוסיה ודרום אפריקה, אנו חוזים בתופעה של רופאים שמגיעים אלינו ממדינות מפותחות, כשהם מצוידים בידע רחב, גישה מקצועית מודרנית ולעיתים אף פרסום מקומי, שמוצאים את עצמם לפתע מול קירות בירוקרטיים, מערכות מיושנות ולעיתים גם קבלת פנים פושרת של הקולגות או המוסדות. ההלם התרבותי עלול לגרום לאובדן הביטחון המקצועי ולעיתים אף לנטישה מוקדמת של החלום הציוני.
מנקודת מבט רפואית־מערכתית, הרופא העולה הוא משאב משולב. מצד אחד יש בו את ההתלהבות הראשונית, את חדוות העשייה ותחושת השליחות, ומצד שני הוא לרוב בעל ניסיון קליני עשיר. המערכת לא תמיד מכירה בערך המוסף של הרופא העולה, ומנגד הרופא נותר פעמים רבות בתחושת בדידות מקצועית. הפערים הלשוניים, התרבותיים והמערכתיים יוצרים חיכוך ותסכול. הרופאים הללו זקוקים לאוזן קשבת וליד מסייעת, במיוחד כשמדובר בעולים חדשים שעזבו בית, שפה, חיים נוחים ושכר נאה כדי להגיע ארצה.
רבות מדובר על כך שנדרש מערך חכם של קליטה רפואית. לשמחתנו, יוזמות כמו אלו של ארגון 'נפש בנפש' מספקות תמיכה חשובה לעולים שעוסקים במקצועות הרפואה. במסגרת תוכניות הליווי מוצמדים לרופאים עולים רופאים ותיקים יותר, שמסייעים להם בהתמודדות עם מצבים רפואיים וחברתיים כאחד. לפעמים זה רק עניין של פרשנות מונח רפואי בעברית, ולפעמים הבנת הקודים הלא כתובים של עבודה בבית חולים ישראלי.
מה מנצח את השחיקה. בנוסף לקשיי הקליטה המובנים, צריך לזכור שרפואה היא אחד המקצועות השוחקים ביותר גם בתנאים מיטביים. מחקר שנערך בישראל מצא כי כ־50 אחוזים מהסטודנטים לרפואה סובלים משחיקה מקצועית, עם רמות גבוהות במיוחד של עייפות רגשית וציניות כלפי המקצוע. סטודנטים צעירים דיווחו על רמות גבוהות יותר של שחיקה, אולי בגלל יכולת נמוכה יותר לשרוד מסלול מקצועי כה ארוך ומחייב. בישראל של היום השחיקה גוברת בשל חוסר בכוח אדם, לחצי תורנויות, התמודדות יומיומית עם מטופלים במצבי קצה ולעיתים גם עם אלימות. יש גם עומס לימודי כבד, שעות עבודה ארוכות, אחריות גדולה על הכתפיים, עבודה בסביבה לחוצה, חשיפה מתמדת לסבל ומוות, תחושת ניכור מהמערכת הרפואית ולחץ חברתי ומשפחתי. בנוסף לכך, נמצא כי נשים צעירות ללא ילדים נמצאות בסיכון גבוה יותר דווקא לשחיקה. שוב מתברר שהמשפחה מעמיקה את החוסן ולא מכבידה על ההצלחה בלימודים ובמקצוע.
כאשר רופא עולה מתמודד עם כל אלה תוך כדי רכישת שפה, הרגלים ונהלים חדשים, זה מתכון לשחיקה מואצת. כדי למנוע זאת, חשוב שתהיה מדיניות ממשלתית של תמריצים לרופאים עולים בפריפריה, הכרה מהירה בלימודים והסמכות, הענקת קורסי העשרה בז'רגון הרפואי בעברית, וכן תמיכה פסיכולוגית וחברתית. כל אלו אינם מותרות, אלא השקעה אסטרטגית במערכת הרפואה הישראלית, וזה המקום לשבח את השר אופיר סופר על פועלו הנמרץ והמוצלח בתחום הזה.
הלב שייך לכאן. ויש עוד משהו. החברה הישראלית כולה צריכה להפסיק לראות בעולים מסכנים שצריך לעזור להם, ולהתחיל לראות בהם מתנה. כן, מתנה. רופא שמדבר צרפתית שוטפת הוא גשר לאלפי מטופלים דוברי צרפתית. רופאה שגדלה בניו יורק תביא עימה סטנדרטים אחרים של תקשורת עם החולים. רופא שהגיע מקייב ידע כיצד לבשר לעולה מאוקראינה את הבשורה הקשה ביותר ברגישות תרבותית. העושר הזה הוא נכס, לא נטל.
בשנה האחרונה, עם גיוס המוני של רופאים למילואים בעקבות המלחמה, עשרות רופאים עולים לקחו על עצמם כוננויות, ניהול מחלקות ועבודת שטח בשעות בלתי אפשריות. לא בתור מחווה, אלא כי כך עושים כשהלב שייך למקום הזה. הנה, בעיתות חירום דווקא העולים החדשים הופכים למובילי דרך. הרופאים העולים ראויים שנאמין בהם, שנעניק להם רוח גבית, שנקל עליהם את הכניסה.
במשך תקופה ארוכה עבדתי במרפאה בהר נוף, שם מתגוררות משפחות אנגלוסקסיות רבות שעלו מארצות הברית. משפחות ציוניות שוויתרו על נוחות וקהילה ומשפחה ופרנסה כדי לזכות לגור בארץ. חלק ניכר מהנשים הגיעו אליי בקביעות להסדרה הורמונלית כאשר הבעל היה רופא שעבד בחו"ל והגיע הביתה פעם בחודש. התפעלתי מהנשים הגיבורות האלה, שלא ויתרו על העלייה למרות המחיר המשפחתי. ממש כמו נשות הקבע והמילואים הנפלאות שאני פוגשת מאז שפרצה המלחמה.
בדיחות במקלט. מאז שעזבתי את המרפאה בהר נוף, אין לי הזדמנויות רבות לדבר בשפה האנגלית. והנה, בימים האחרונים צברתי שעות שהייה בסביבה דוברת אנגלית ורווית אדרנלין והומור. בזמן המלחמה עם איראן שהינו במקלט הסמוך לביתנו בישיבה התיכונית, שם משתכנים תלמידי הישיבה מתוכנית נעל"ה, ילדים מחו"ל בגיל העשרה שמגיעים לבדם ללמוד בארץ. הם עליזים ואנרגטיים וגם היו קצת מסכנים, כי הם היו אמורים לחזור הביתה ובזמן המלחמה זה לא היה אפשרי, וכך נותרו פה בלי משפחותיהם. אז הפכנו לסבא וסבתא של החבורה. רבים מהם מתעתדים לעלות ארצה, ובעיניי זאת השקעה נטו בעלייה מהסוג המשובח ביותר.
לתגובות: [email protected]