כאשר מתכננים לפגוע במישהו, אחת הדרכים הנלוזות והנפוצות להשגת לגיטימציה ציבורית לכך היא להשחיר את פניו מראש, כך שלרבים בציבור יהיה קשה לעמוד לצידו בעת צרתו.
הדוגמה הבולטת לכך, שמוכרת לרבים מאיתנו, היא תוכנית ההתנתקות.
האמירה הטבעית של תומכי ההתנתקות הייתה צריכה להיות שהמתיישבים בחבל עזה ובצפון השומרון נושאים במחיר כבד למען מטרה שבעיניהם היא חשובה. כך נאמר גם בעת מסירת חצי האי סיני למצרים והחרבת יישובי חבל ימית - שזו הייתה המחיר בעבור "שלום".
ואולם, רבים זוכרים את מסע ההשמצות שעברו מתיישבי גוש קטיף ותומכיהם טרם ההתנתקות. עלילות הומצאו, שמם הוכפש, ולעיתים אף הובאו מקרים בודדים - בין אם התרחשו ובין אם לא - כדי להציג את המתיישבים באור שלילי.
כל ניסיונות ראשי מועצת יש"ע להבהיר ולהתנצל שמדובר בקומץ שאינו מייצג - לא הועילו. גם בדקות השידור המעטות שעמדו לרשותם נאלצו לעסוק בהתנערות ובגינויים, במקום בדיון על חומרת הנסיגה, המחיר האנושי של המגורשים או ההשלכות הביטחוניות - כפי שכבר הוכחו בהסכמי אוסלו.
יש כאן חוסר הבנה בסיסי של אופן הפעולה: אין מדובר בתגובה לאירוע חריג, אלא בתהליך יזום. הרצון לעקור את המתנחלים מביתם הוא המניע להשחרה. אם לא היה מקרה אחד - היו מוצאים אחר. אם לא נאמרה אמירה מסוימת - היו בוחרים באחרת. המטרה היא להציג את המתנחלים ככובשים ורעים.
לתחושת רבים, מטרת ההשחרה לא הייתה רק להצדיק את הגירוש עצמו, אלא גם להכשיר אלימות במהלכו. וכאשר בגירוש גוש קטיף לא נמצאה "עילה" להפעלת אלימות, היא הופנתה בהמשך - באירועי עמונה, חצי שנה לאחר מכן.
בעת פינוי יישובי חבל ימית, לא הייתה מטרה כזו - ולכן לא נדרשה השחרת פניהם של המתיישבים, אלא דווקא הובעה הערכה למחיר האישי הכבד שהם משלמים למען ה"שלום".
דבר דומה התרחש השבוע.
בליל שבת התרחש אירוע חמור באחת מגבעות בנימין: קצין ירה לעבר נערים ששכבו על הקרקע, איים עליהם בנשק שלא יצלמו, ונער נפצע - שם או במקום אחר.
לאחר מכן הוצגה "מחלוקת גרסאות" - האם הושלכו אבנים אם לאו. דובר צה"ל שינה גרסאות מספר פעמים - בעיקר במוצאי שבת - לאחר שצילומים סתרו את גרסתו, ולבסוף הוצג בתקשורת תיעוד ממקום אחר.
התחושה שעלתה היא שהאירוע יזום: מדוע נדרש פינוי בשבת? מדוע הג'יפ מגיע בליל שבת עם אורות כבויים? מדוע הוא מתנהל בפרובוקטיביות?
ביום שני התבררה התמונה: חמישה מאחזים נהרסו ביהודה ושומרון.
הנערים, שמכירים את קשיי ההתיישבות, בוודאי יבנו מחדש. אך התחושה היא שהפרובוקציה נועדה להעניק לגיטימציה ציבורית להרס המאחזים - דרך השחרת פניהם של נערי הגבעות, ויצירת מרחק מהם מצד נציגי ההתיישבות.
ואם לא די באירועי ליל שבת - נוצר גם אירוע נוסף: דווח על הצתת מתקן ביטחוני, ללא כל חשוד. אף על פי כן, הוטלה האשמה על נערי הגבעות, ואנשי ימין גינו אותם - בכך נסללה הדרך להרס המאחזים.
על המתנצלים והמגנים להבין: גם אם הכוונה היא למנוע פגיעה בחיילי צה"ל או להסתייג מהצתה - ברגע שהצטרפתם לגינוי, הפכתם, מבלי משים, לחלק ממנגנון שתכליתו פגיעה במתיישבים.
מי שסבור שקמפיין "אלימות המתנחלים" נולד בגלל אירועים מסוימים - טועה. הקמפיין הוא יזום, ההשמצה היא הכלי, והגינויים הם האמצעי ליצירת אווירה ציבורית שתאפשר פגיעה.
ודאי תישאל השאלה: אם לא נגנה - יאשימו אותנו בתמיכה?
שתי תשובות לכך:
א. ראשית, יש לברר היטב מה התרחש. למשל, באירוע דומא - היו שריפות נוספות לבתים באותה משפחה, וההערכה היא שמדובר בריב חמולות. אלא שהפעם הוסיפו כיתובים בעברית, שכוונו את האצבע המאשימה ליהודים. גינויים נרחבים ניתנו מיד, והובילו לגל מעצרים, עינויים, והרשעתו של עמירם בן-עוליאל - שעדיין יושב בכלא למרות חפותו.
ב. כאשר מתרחש פשע בעיר בישראל - האם ראש העיר מגנה? לא שמענו ראשי ערים מגנים רצח, אונס או שוד. גם אנחנו לא אמורים להיות שונים.
יש להבין: מי שיוזם "חיכוך" מול מתיישבים או נערי גבעות, חותר לפגיעה בהם. הגינויים - במיוחד מצד בכירים - הם החוליה המקשרת בין הפרובוקציה לפגיעה בפועל.
כל מי שמגנה - משתתף, אף אם שלא מרצונו, במשחק שתכליתו לפגוע במיישבי הארץ.