כ-200 משפטנים ושוחרי דעת התכנסו לאחרונה בסמינר ה-98 במשפט העברי שערכה "מורשת המשפט בישראל" בראשותו של פרופ' הרב נחום רקובר.
בסמינר בנושא זכות ההגנה העצמית: "הבא להורגך השכם להורגו" בשיתוף משרד המשפטים ולשכת עורכי הדין, האזינו משתתפי הסמינר לדבריהם של מומחים במשפט העברי והכללי על יישומם של ערכי המשפט העברי באחד הנושאים הקריטיים שבחיינו - כללי האתיקה בלוחמה באויב הבא לכלותנו.
לאחר דברי הפתיחה של ראש לשכת עורכי הדין עמית בכר, שעמד על מחויבותה של הלשכה לעידוד מחקרו של המשפט העברי ועל תרומת המשפט העברי למשפט בישראל, האזינו המשתתפים להרצאותיהם של הראשון לציון הרב דוד יוסף, ושל האלוף עוזי דיין, סגן הרמטכ"ל לשעבר, שתאר מנסיונו העשיר כלוחם וכמפקד על האחריות המוטלת על כתפיו של הלוחם בשטח במצבים קריטיים, ועל חשיבות הכרעותיו.
עוד למדו המשתתפים מפיהם של ד"ר שי ווזנר, ד"ר מיכאל ויגודה, ד"ר לאה ויזל והשופט ד"ר אילן סלע, שאף הנחו סדנאות בלימוד המקורות, של עו"ד יוסי ויצמן המשנה לראש לשכת עורכי הדין שהיה שותף לארגון הסמינר, ושל עו"ד רחל ווזנר, השופט מנחם (מריו) קליין והשופט משה דרורי. דיון מיוחד הוקדש לחוק דרומי, שאמנם שאב השראה מדין "הבא במחתרת", אבל הרחיק לכת מעבר למה שהתיר המשפט העברי, בכך שהחוק התיר את דמו של הפורץ גם כשהפורץ לא סיכן את חייו של בעל הנכס.
פרופ' רקובר שהרצה על הליכי החקיקה של חוק "לא תעמוד על דם רעך", התריע על כך ששופטים רבים אינם מודעים לגישת המשפט העברי, ומוציאים מתחת ידם תקלות חמורות המגיעות עד לסיכון חיי אדם.
ימים אחדים לאחר שפורסמה ההזמנה להשתתף בסמינר ה־98 של 'מורשת המשפט בישראל', שכותרתו "הבא להורגך - השכם להורגו", הופיעה כתבה נזעמת בעיתון "הארץ". בין השורות עלה הטון המוכר: מקורות יהודיים? בעיה. מוסר לחימה יהודי? סכנה: היתר ללחיצה קלה על ההדק!
במקביל ל"הארץ" פעלה גם הרשת: פוסט של אורי משגב גרר תגובות מזעזעות ("קידוש ההריגה", "פשיזם מלונאי", "מדינת הלכה"), ציטוטים מתנשאים מאנשים המצהירים על אהבת אדם - אבל מתכחשים לחובתם להגן על חייו בפועל. גם משפטנים כמו פרופ' יופי תירוש הצטרפו לחגיגה.
אבל האמת היא הפוכה: מאות המשתתפים בסמינר נוכחו ללמוד על יסודות ההגנה העצמית במקורות היהודיים, ועד כמה הם שונים מתפיסות אחרות. האמירה "הבא להורגך - השכם להורגו" אינה קריאה לרצח, אלא אזהרה מוסרית חדה. זו אינה סיסמת קרב - אלא הצהרת חיים. היא אינה עידוד לנקמה, אלא לשמירה הדוקה על חיי האדם. ופסק הדין דרומי מוכיח את ההבדל: דווקא המשפט העברי הוא המחייב זהירות מוסרית גבוהה יותר, ואינו מתיר 'לחיצה קלה על ההדק' כשאין הפורץ מהווה סיכון לחיים.
האימרה "הבא להורגך - השכם להורגו" אינה הדרכה ליחיד המאוים, אלא היא מהווה הנחיה לדרכי ההגנה על הציבור: כשפעל צה"ל בשבועיים האחרונים נגד אירן, הוא עשה זאת מתוך הבנה פשוטה: אם לא נפעל ראשונים - חיי מאות אלפים יעמדו בסכנה. התקיפות המדויקות שבוצעו בלב איראן לא נבעו מתאוות קרב, אלא מתוך חובה מוסרית נעלה. התוצאה היא: חיי היהודים שניצלו בזכות תפיסה זו.
מי שמתיימר לייצג כביכול "ערכי מוסר", מתנגד בפועל לתפיסה שמצילה חיים. הגישה הפייסנית המהססת להקדים ולהרוג את מי שקם להרוג - היא זו שמביאה לאובדן חיים. מי שנרתע מהפעלת כוח - מתיר בפועל את דם הנפגעים.
המשפט העברי אינו מהווה הנחיה לימים שעברו, אלא הוא קוד התנהגותי בדיוק למצב בו אנו נתונים. "הבא להורגך - השכם להורגו" הוא מצפן של מדינה יהודית שרוצה להמשיך לחיות.
לאחר התקיפה באירן הומחש בעליל כי "הבא להורגך - השכם להורגו" הוא שגרם לניצחוננו במערכה, וזאת הדגיש יפה לאחרונה הרמטכ"ל.