הייתי בטוח שזה ייקח לה לפחות חודש. 'תתאמני כל יום', אמרתי, 'בסוף בע"ה תצליחי'.
כעבור שעה בדיוק, גיליתי כמה טעיתי.
אבל בואו ונחזור להתחלה...
הכול התחיל כשכרמי, בתי המתוקה בת החמש, תלתה בי עיניים מתחננות וביקשה שאלמד אותה לרכב על האופניים האדומים החדשים שלה.
ירדנו לרחבה שמאחורי הבניין, ובמשך חצי שעה מפרכת רצתי לידה כפוף, אוחז בכידון בכל הכוח, מבועת מהמחשבה שהיא תיפול ותיפצע.
בסוף השיעור הזה, עייף ומרוצה מעצמי, הסברתי לה שזו רק ההתחלה, ושעם אימון יומי, בתוך חודש נכבוש את היעד.
עלינו הביתה, ואני יצאתי להרצאה בצפון.
וכאן, בנקודה הזו, ההיגיון שלי התרסק. כי שעה אחר-כך הופיעה הודעה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית.
ברגע הראשון פשוט לא האמנתי. איך קרה הנס? מי הטיס אותה במכונת זמן חודש קדימה?
התשובה פשוטה ומטלטלת. לילדת הפלא לא הייתה סבלנות לחכות לאבא שלה. איך שנכנסנו הביתה, היא שיגעה את אחיה, ליאל, בן ה-14 שירד איתה שוב למטה.
הוא הסכים. אבל בניגוד לאביו החששן, אחרי דקה אחת של נסיעה הוא פשוט... שחרר. והיא? נסעה.
האירוע הזה לימד אותי שלושה שיעורים שאני לעולם לא אשכח. על הורות, על אמונה ועל החיים.
השיעור הראשון והברור ביותר הוא על אחריות. זה מתמצת למשפט אחד שאמרתי אותו אלף פעמים להורים ב'מועדון ההורים' שלי, אבל כנראה לא מספיק הפנמתי אותו בעצמי: "על כיסא האחריות יש מקום רק לאדם אחד".
כל עוד אני אחזתי בכידון, דאגתי, איזנתי וניהלתי - לכרמי לא היה שום סיכוי לקחת אחריות בעצמה. למה לה? אבא פה. אבל ברגע שהכיסא התפנה, היא נדרשה להתמודד, ופשוט הצליחה.
אבל למה ליאל הצליח ואני לא? כאן מגיע השיעור השני, והוא עוסק בכוחה של אמונה.
הוא, בניגוד אליי, באמת האמין שהיא יכולה. אני, מתוך אהבה ורצון להגן, בעצם שידרתי לה חוסר אמון. הוא, בשחרור הפשוט שלו, שידר לה: "קדימה, אני סומך עלייך, את תצליחי".
לפעמים, חוסר האמון שלנו, זה שמסווה את עצמו כדאגה, הוא המחסום הגדול ביותר של הילדים שלנו, של העובדים שלנו, של התלמידים שלנו - של כל אדם שאנחנו רוצים בטובתו.
וזה מוביל אותי לשיעור השלישי והאישי ביותר: לפעמים צריך לשחרר, גם לעצמנו. תמיד חשבתי שכל דבר טוב לוקח הרבה זמן ושהעיקר הוא להצטייד בסבלנות, כי הרי "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
הסיפור הזה הראה לי שלפעמים, הקיבעון שלנו על "הדרך הארוכה" הוא מה שעוצר אותנו.
ראינו את זה ברמה האישית עם האופניים, וראינו את זה אפילו ברמה הלאומית: לפעמים גם איום שנראה שייקח שנים לפרק - אימפריית רשע שהופכת להיות מעצמה גרעינית - והנה גם היא קורסת בהפתעה בתוך 12 יום.
למדתי שהקפיצה הגדולה ביותר מגיעה לעיתים לא מאימון ארוך ומפרך, אלא מרגע אחד של שחרור אמיץ.
והעיקרון הזה, חברים, הוא גדול יותר מסיפור על אופניים.
הוא נכון לכל מנהל שמתקשה להאציל סמכויות, לכל מורה שחולם לראות את התלמידים שלו ממריאים, ולכל הורה, במיוחד עכשיו, כשהחופש הגדול מתחיל. כי דווקא שם, במרחב הפתוח, כשהכיסא של "סדר היום" מתפנה, הילדים שלנו מקבלים את ההזדמנות הגדולה ביותר לתפוס את כיסא האחריות, אם רק אנחנו, ההורים, נאפשר להם.
ואולי יותר מכל, העיקרון הזה נכון לכל אחד מאיתנו, מול עצמו.
כמה פעמים אנחנו אוחזים חזק מדי בכידון של החיים שלנו, מספרים לעצמנו ש"זה נורא קשה", "מה הסיכוי שאצליח?", "זה ייקח לפחות חודש", ולא מאפשרים לקסם פשוט לקרות?
מה אתם חושבים?
* הרב יוני לביא הוא איש חינוך, מרצה וסופר, ומוביל מועדון ההורים הגדול של ערוץ 7.
וברביעי הקרוב משדר מיוחד להורים: הכלים החזקים ביותר לחופש גדול שלא יישכח. ההרשמה ללא עלות - מכאן