הפלסטינים. כמה חשבנו עליהם לפני שהתרגש עלינו אסון השבעה באוקטובר? אצלנו בחברה החרדית, התשובה היא - כמעט ולא.
נזכרנו שהם קיימים ביהודה ושומרון כהתרחש פיגוע, נזכרנו שהם חיים במדינת עזה כשירו עלינו רקטות וכשצה"ל יצא למבצעים, אבל לא יותר מכך.
מלבד היתקלויות מינימליות בתקשורת וברשתות, או פגישות זעיר פה וזעיר שם, כמעט ולא יצא לי כאישה חרדית לעצור רגע ולהיזכר שיש כאן מיליוני אנשים שחיים לצידנו, אנשים שקמים בבוקר, הולכים לעבודה, שולחים את ילדיהם לגנים ולבית הספר, קוראים חדשות, מתרגזים על השכנים מעבר לגבול ומנסים לחיות את חייהם.
אם אתם משתייכים לציבור החילוני או המסורתי, אם אתם אוחזים בתפיסות ימניות או נמצאים בצד השמאלי ייתכן שהתשובה שלכם אחרת. אולי שהשתתפתם בנעוריכם בחוגי נוער שוחר שלום. אולי לקחתם חלק בתאים פוליטיים באוניברסיטה, ואולי אפילו הגדלתם והשתתפתם בימי עיון שעסקו בשאלה הפלסטינית. בציבור החרדי, השאלה הזו אפילו לא עלתה על סדר היום.
גם בשנים עברו, כשהיו אירועים מדיניים גדולים כמו אוסלו או ההתנתקות, נועצו חברי הכנסת החרדים עם גדולי ישראל המנהיגים את מפלגותיהם כדי לגבש עמדה אחידה להצבעה בכנסת, אבל לא מעבר לכך. הנושא עלה לעיתים רחוקות במאמרים פובליציסטיים בין דפי העיתונות החרדית, אבל זו מעולם לא הפכה לשיחת היום ברחוב החרדי. אף פעם. יש לנו דברים בוערים יותר לחשוב עליהם, כמו משכנתא, כמו או איך לעבור את החג הבא ואיך להתמודד עם המחנק בחשבון הבנק.
אבל משהו קורה. בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז השבעה באוקטובר אי אפשר שלא להרגיש את הבעבוע בציבור החרדי הצעיר, את הכמיהה לקחת חלק ולהיות מעורבים. כך הולך ומתברר שענייני בטחון ושלום בהחלט נוגעים לנו, שיש לנו מה לומר, ויש לציבור החרדי הרבה מה לתרום בשאלה הפלסטינית. מה נשתנה? זה שילוב של כמה הליכי עומק, ובראשם העובדה הפשוטה שאנו הולכים ותופסים נפח גדול יותר בציבור הישראלי. בקרב הדור הצעיר ביותר, במערכת החינוך אנחנו כבר כרבע מהציבור, והמגמה ממשיכה. לא עוד שבט קטן ומסוגר בחברה הישראלית, כבר לא אורחים במדינה החילונית. ככל שאנו תופסים נתח גדול יותר בציבור, כך אנו מושפעים יותר מכל סוגיה בכל תחום בניהול המדינה. אי אפשר עוד לראות את הצרכים שלנו כמיעוט חרדי בלבד, ולחשוב שיתר העניינים לא ידפקו על דלתנו. המספר וההשפעה שלנו גדלים, ואיתם גם האחריות שלנו לא רק על עצמנו, אלא על כלל הציבור החי בישראל.
אין חרדי שלא מרגיש את השינוי הטקטוני הזה. הגם שנראה שהפוליטיקאים החרדים עוד לא עברו את הטרנספורמציה הנדרשת, גם הם רואים שבשטח, לראשונה יש שיח נוקב. יש דעות נחרצות בעניין המלחמה, החטופים, התקיפה באיראן וכן, גם שיח שהולך ומתרחב בשאלת הגיוס. יש ימין ניצי ויש שמאל יוני. מדינה אחת? שתי מדינות? עזה כישות נפרדת? ואולי אפילו המילה האסורה "טרנספר" למי שלא רוצה לחיות כאן בשלום. היום הכל על השולחן, בשקט ובנועם או בשצף קצף ואמוציות גואות. אנחנו לומדים את העובדות מפי מומחים, אנחנו פוגשים חלקים אחרים בחברה הישראלית ודעותינו מתחדדות. כך גם בדיונים הנוקבים במסגרת ארגון "תמה". אנחנו כבר ממש לא ציבור בדלן הטומן ראשו בעניין קהילתו בלבד.
כשומרי תורה ומצוות יש לנו הרבה מה לתרום, ויתכן שהשינוי בציבור החרדי הוא גם הזדמנות לשינוי בחברה הישראלית כולה, ובחלוקה הפוליטית כפי שהכרנו. לנו החרדים יש יכולת ליצור שיח עם המוסלמים יותר מכל ציבור אחר. אנו חולקים איתם הרבה במשותף ונכונים להגיע להבנות. חרדים ניגשים לסוגיה הפלסטינית ולעולם המוסלמי בכבוד. בהלימה גמורה לתפיסה החרדית התורנית, אנו יודעים להושיט יד לשותפות, ומבקשים להגיע לפשרות פרקטיות, ריאליות וברות קיימא. אני לא יודעת מהו הפתרון האידיאלי, אבל המציאות בישראל מכריחה אותנו לחשוב ולהביא את קולנו לשולחן - וזה בפני עצמו, אני מקווה, מקדם את מדינת ישראל לעבר הפתרון.
הכותבת היא פעילה ביוזמות חברתיות שונות על התפר שבין חרדים לחילונים ובשנתיים האחרונות גם במיזם "תמה" העוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני.