הכתבים שסיקרו את המהומה בדיון על מינוי האלוף דוד זיני לראש השב"כ התפייטו שוב ושוב על "אירוע חריג", כזה ש"לא ראינו כמוהו". הם הביטו סביבם בזעזוע מדומה, כאילו לא ברור איך ולמה כל זה קורה. אלא שהתשובה פשוטה: זה מה שקורה כשאולמות בג"ץ הופכים לזירות קרקס.
נכון, בעבר לא ראינו הפגנות סוערות בתוך אולם בית המשפט העליון - כי הנוכחים בדיונים היו בעלי עניין ולא אנשים שרצו לנצל את הבמה. מי שרצה למחות, עמד בחוץ. ברגע ששודר הדיון בשידור חי, הפך האולם לבמה, והמצלמות הזמינו את המוחים לנסות ולהשיג את 15 שניות התהילה שלהם.
אפשר לחלוק על הרבה מהתנהלותה של התנועה לאיכות השלטון, אך יש להכיר בכך שביקשה מראש להגביל את כניסת הקהל לדיון הרגיש - בקשה שלא נענתה בשם "זכות הציבור לדעת". בטענה הזו נפרצו גבולות רבים ונדמה שהדיון הזה היה אחד המוגזמים מכולם.
אין סיבה ממשית לשדר בשידור חי דיון בבג"ץ בסוגיה פוליטית. אין כאן שקיפות מבורכת, אלא תמריץ מובנה לרעש ופרובוקציה. מהרגע שהפרצה הזו נפתחת, אי אפשר להתפלא מהשימוש בה: חברי כנסת, אישי ציבור, פעילים - כולם מבינים את הפוטנציאל התקשורתי ונכנסים בשעריו.
אני עצמי חלק מהתקשורת כבר שנים רבות. גם סיקרתי את התחום המשפטי. בעבר, כתב שהגיע לאולם דיווח - לא שיחק תפקיד. היום, השידור החי מחליף את ההליך. כלי תקשורת שדחפו לפתיחת הדיון לשידור חי, לא יכולים להתלונן אחר כך על "הקרקס שנוצר". הם לא צפו בו - הם הפיקו אותו.
ומה באשר לכבודו של בג"ץ, עליו חרד הנשיא יצחק עמית? לא נעים לומר, אבל הוא עצמו נתן לפרצה הזו להתרחב. כבוד בית המשפט היה נשמר הרבה יותר ללא מצלמות. כל מי שמבין תקשורת יודע בדיוק איך זה ייראה - וייתכן שזה גם נוח למי שמעוניין להבליט צד מסוים.
בשורה תחתונה: מי שכבוד המערכת המשפטית חשוב לו - שימנע משידורי דיונים חיים כשמדובר בעניינים פוליטיים. הציבור לא ייפגע אם לא יראה כל רגע בזמן אמת. הציבור ייפגע הרבה יותר כשבית המשפט העליון נראה, נשמע ומתנהל כמו תוכנית ריאליטי.