שורד השבי עומר ונקרט נשא הערב (שלישי) דברים בכיכר החטופים במסגרת אירוע "שרים יחד לשובם".
"ב-7 באוקטובר 2023 נחטפתי על ידי מחבלי חמאס מצומת רעים. הוחזרתי לפני כארבעה חודשים משבי החמאס לאחר 505 ימים. 505 ימים שבהם שהיתי מתחת לאדמה, במנהרה צרה, קצרה, נמוכה וחשוכה.
בשבעה באוקטובר יצאתי עם חברתי הטובה קים דמתי ז"ל לחגוג במסיבת הנובה. לרקוד להשתחרר ולהנות בגבולות המדינה שלי. בסביבות השעה שמונה בבוקר לאחר שעברתי תופת במיגונית בוערת שנזרקים אליה רימונים ללא סוף, מחבלים אכזריים הפשיטו את בגדיי, קשרו את ידיי והכניסו אותי לטנדר ומשם תוך כשעה הגעתי אל מתחת לאדמה עד יומי האחרון בשבי", הוסיף.
הוא המשיך וסיפר "מתחת לאדמה פגשתי את ליאם. ילד צעיר בן כשמונה עשרה מקיבוץ רעים שנחטף ממיטתו עם פצע יריה מדמם. לאחר כשלושה ימים, זו הפעם הראשונה שאני וליאם יכולנו לדבר. אני זוכר שהוא אמר לי "תהיה חזק אחי" הסתכלתי עליו והבנתי את זה, הבנתי שבשבילו עלי להיות חזק. מיד התרוממתי מהקרקע, לחצתי את ידו הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו - 'אל תאבד תקווה, בסוף נחזור הביתה'. משם הימים עברו, ליאם חזר הביתה, שהיתי 197 ימים לבד ולאחר מכן שמונה חודשים עם טל שוהם ששוחרר איתי, ועם גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד שעדיין שם".
לדבריו "בכל רגע ורגע היו מספר דברים שהובילו אותי ואת דרכי שם. הדבר הראשון - ההבטחה לליאם, לא לאבד את התקווה שלי. דרשתי את זה ממנו וידעתי שעלי לעמוד מאחורי מילותיי. הדבר השני - הדרך הזו ארוכה, קשה, אני בהמון סבל וכאב רצוף. אך בסוף הדרך? המשפחה שלי נמצאת, החופש שלי נמצא, השמיים יפרשו שוב מעליי. ולכן דאגתי להרים את הראש בכל רגע ורגע שם ולא ליפול בדרך הזו. הדבר השלישי - הוא הוקרת תודה והכרת הטוב. במהלך שהותי בשבי ידעתי להסתפק במועט, בדברים הקטנים. בירכתי על כל ביס, על כל רגע שבו הרגשתי קצת יותר נעים, ועל כל רגע צחוק קטן עם השבויים הנוספים שאיתי. אמרתי תודה בכל שעה ביום מחדש על כך שאני עודני חי".
"גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד ועוד 48 חטופים עדיין נמצאים בשבי החמאס. עדיין חיים סיוט מתמשך בכל רגע ורגע, עוברים תופת בלתי נגמרת ומתעצמת, מורעבים, מושפלים, אומללים וזועקים את זעקתם לחזור אל החופש בחזרה. אני עומד כאן היום - ואני הזעקה שלהם! אני צועק את כאבם ואת תחנוניהם לחזרה הביתה", סיכם.