בכל פעם שאני מקליד את הערה לתעודה אני נזכר איך לפני יותר מ20 שנה המחנך היקר והאהוב שלי, הרב אילן דנינו ז"ל כתב לי מכתב שלם בנוסף לתעודה מדוע הוא מאמין בי ופירט את התכונות הטובות שלי ועד כמה שלדעתו יש לי פוטנציאל גדול
ובכל פעם שהגיעה תקופה שהרגשתי איך שמנהרת החיים סוגרת עליי ואני נשאב לחור שחור וגדול של עצבות אמא שלי הייתי הולכת במיוחד למזנון שלנו מעץ ומוציאה אותו מתוך שקית בדחילו ורחימו את המכתב הזה שעליו היא שמרה מכל משמר כמו יין יקר שמשתבח עם הזמן והתחילה להקריא לי אותו ובכל פעם מחדש הפיח בי המכתב הזה חיים ותקווה כמו משאף לחולה אסטמה ורק אז הבנתי שמצד האמת נמצאה הנוסחה הנכונה בין ההערות והעצמה של התלמידים לבין הציונים.
לצד התעודה והברברת הרגילה של אנגלית מתמטיקה וכל מיני מקצועות שהתלמיד יורק דם בכדי לגלות שהוא במקרה הטוב כמעט טוב מאוד בהם אתה צריך להגיש מכתב יפה ומהודר ונפרד וגדול שבו אתם מפרט לתלמיד שלך את כל התכונות הנהדרות שלו ומסביר לו במילים אחרות מדוע רק בשבילו נברא העולם!
ואחרי שאתה יוצא ידי חובת משרד החינוך ומסיים לדלקם לו את הציונים שלו אתה מניח את התעודה ואז מסתכל לו בלבן של העיניים ואומר לו:
"ועכשיו יקירי, עכשיו הגענו לדבר האמיתי והחשוב באמת: המכתב האישי שכתבתי לך ושאותו אני רוצה שתיקח איתך הלאה, למשך שאר החיים שלך כי הוא מראה מה אני חושב עליך"
ואז התלמיד יניח בצד את התעודה, ייקח את המכתב ויגלה מדוע הוא צריך בכלל לקום בבוקר ולמה יש בחוץ עולם שמחכה רק לו ולתכונות הייחודיות שלו שיעזרו לו למלא את השליחות שלו בעולם
ואם הוא חכם או שיש לו אמא חכמה הוא יכניס את המכתב הזה לתוך שקית ויטמון אותו כמו יין יקר שמשתבח עם הזמן בתוך המזנון של הבית שלו מעץ ובימים שאין בהם חפץ והוא שכח בשביל מה לו בכלל לקום בבוקר ומי בכלל צריך אותו בעולם הזה היא תיגש לשם בעיניים דומעות ותגיש לו את המכתב הזה וכמו חולה אסטמה הוא ישאף ממנו ונפשו תחיה מחדש.
*
עמדתי השבוע מול התלמידים והתלמידות האהובים שלי בטקס סיום שנת הלימודים והנה עיקרי הדברים שאמרתי להם:
ס. יזהר כתב: 'אם אתה רוצה להראות לתלמיד או לילד את כוכב הצפון, גע בכתפו'.
וחשבתי על המשפט המקסים הזה.
גע. בלי כוח. בלי לחץ. דחיפות. בלי לחנוק אותו. בלי לשרוט אותו. בלי לדחוף אותו. בלי לאיים עליו.
גע. בנחת. בזהירות. ביראת כבוד. בליטוף. בחיבוק. בגובה העיניים.
במהלך שלושת השנים שהייתי אתכם כיתה יקרה ואהובה שלי, השתדלתי להימנע מחינוך שהוא פס ייצור. לכל איש יש שם. גם לכל תלמיד. השתדלתי בכל מאודי להעניק לכם 'חינוך בוטיק'. כמו שוקולד בעבודה עצמית.
כי מה בעצם התלמידים היום צריכים הרבה לפני הציונים? קודם כל שיראו אותם.
באמת. לא שיראו דרכם. שיראו את הלב הפועם שלהם. שיראו את החלומות שלהם.
בכל יום פתחנו בכיתה 'מעבדת עיניים'. השתדלתי להסתכל על העיניים שלכם ולראות איך הם נראות:
אדומות. חלילה כבויות. נוצצות. אדישות.
כי המפתח ללמידה ולא פחות חשוב ממיליון מורים פרטיים הוא לדעת שטוב לכם מבחינה רגשית וחברתית.
תלמידה שמגלה שהחברות שלה מסתודדות עליה לא תהיה פנויה ללימודים. הקשב שלה נגמר.
אל תרחמו עלינו המורים. בשום הון שבעולם לא הייתי מתחלף עם אף אחד אחר. גם לא תמורת עבודה שם שש ספרות.
רוצים להיות צעירים לנצח? לכו להוראה. מצאתי כי עמידה מול כיתה בכל יום, יכולה להצעיר את עור הפנים הרבה יותר מהמעיינות בבוקרשט.
תודה לכם תלמידים אהובים שהייתם שם בשבילי בכל יום. שקיבלתם אותי כמו שאני. שלא שפטתם. שצחקתם גם מהבדיחות הגרועות. שהייתם חמצן המשמעות שלי בכל יום ויום מחדש.
מאחל לכם שתאהבו את עצמכם ובכל יום ויום תתעוררו בתחושה שבשבילכם נברא העולם ואף אחד לא יוכל להחליף אתכם. שהעולם זקוק לכם.
אתם תגדלו ותובילו את החברה הישראלית: בחינוך, ברפואה, בכלכלה ברוח.
תודה לאלוהים ולמשפחה על הזכות להיות מחנך בישראל.