על הדרישה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לביטול משפטו של נתניהו כולם שמעו.
גם בבקשה של ראש הממשלה נתניהו, בצוהרי יום שישי שעבר, לדחות בשבועיים את עדותו במשפט, עסקו כלי התקשורת לא מעט.
אבל הבקשה שהגישה הפרקליטות, זמן קצר אחרי שבקשת נתניהו התקבלה, עברה איכשהו מתחת לרדאר - הגם שיש בה ללמד לא מעט על הפן המהותי שמאחורי סבך הבקשות הפרוצדורליות.
מהלך הדברים היה כזה: ביום שישי, אחרי הפסקת האש עם איראן ושיחות מדיניות מול ארצות הברית לקראת המהלכים הבאים בשדה המדיני, הגיש ראש הממשלה באמצעות עורכי דינו בקשה לביטול התייצבותו לצורך חקירה נגדית בבית המשפט במשך השבועיים הקרובים. בבקשה תוארו באופן כללי מהלכים מדיניים הרי גורל שמאלצים את ראש הממשלה לפנות את לוח הזמנים שלו לצורך העניין. כל בר דעת מבין מההקשר את הסוגיות הגדולות שעל הפרק, כולל הזמינות הנדרשת לנסיעות מחוץ לגבולות המדינה - כפי שדווח ימים ספורים לאחר הבקשה על ביקור מתפרץ בבית הלבן.
הפרקליטות התנגדה, מה שהעביר את הסוגיה להכרעת השופטים. בהחלטה שפרסמו זמן קצר לאחר מכן, טענו השופטים כי לא הוצגה תשתית משכנעת לצורך הדחוף. כלומר, ההקשר הזועק לשמיים, שכל תגר בשוק מבין אותו ואת חשיבותו ההיסטורית, לא היה מחוור לשופטים המלומדים בירושלים. מילא. התכבד ראש הממשלה, והעביר לשופטים מכתב סודי ביותר, שמפרט את אילוצי הלו"ז השבוע. גם זה לא שכנע. רק כשהטריח ביום ראשון את ראש המוסד, ראש אמ"ן ובכירים נוספים לבית המשפט, החתים את השופטים על "שומר סוד", ופירט בפניהם ובפני הפרקליטות את הנסיבות המיוחדות לפרטיהן, ניאותו המשפטנים הנוקדנים להניח למדינאי להביא שלום עולמי ושאר זוטות על חשבון העדות הכה חשובה בתיק שבקושי הפרת אמונים נותרה ממנו.
עד כאן החלק הידוע יותר, שמיד אחריו התקבלה בקשה מקוממת של הפרקליטות. בעקבות ביטול עדות נתניהו למשך שבועיים, הודיעה ההגנה כי תביא במקומו את חבר הכנסת משה סעדה, לשעבר סגן ראש מח"ש, לצורך עדות, וגם את חברו למחלקה לשעבר דובי שרצר. הם אמורים להעיד על פגמים בניהול החקירה המשטרתית נגד נתניהו. לכאורה תחליף ראוי, אך מיד אחרי העדכון של ההגנה התקבלה בקשה מהפרקליטות לדחיית הדיונים בשבוע. עורך הדין יהונתן תדמור, נציג התביעה, הודיע כי בעקבות נסיבות אישיות הוא לא יוכל להגיע לבית המשפט ולנהל את החקירה הנגדית של העדים, ולפיכך הוא מבקש לדחות את העדויות במשפט עד לשבוע הבא בהסכמת באי כוח הנאשם.
האינסטינקט הוא להתרעם על ההתנהלות המעוותת של הפרקליטות, ובצדק. הלוא אם עורך הדין תדמור גם כך היה מנוע מלהופיע בבית המשפט השבוע ולחקור עדים, והוא מבקש בעקבות זאת לדחות את המשפט, מדוע לא הסכימו לכתחילה לבקשת נתניהו לדחות את עדותו לכל הפחות בשבוע? וכיצד, אחרי שהיה להם דחוף כל כך לזרז את שמיעת העדויות עד כדי דחיית דרישתו המפורשת של נשיא ארצות הברית בשאט נפש, הדחיפות נעלמה ברגע אחד ובזבוז של שבוע דיונים הוא עניין של מה בכך?
אפשר להתרגז, בצדק כאמור, אבל אז מפספסים את הנקודה. והנקודה המהותית, בכל המשפט הזה, היא המאבק הגדול יותר בין מערכת המשפט לדרג הפוליטי. כשחברי כנסת מהליכוד מגחכים על דיונים בבית המשפט בענייני בובת באגס באני, עניין מגוחך ללא צל של ספק, הם לא שמים לב שהבדיחה היא עליהם. גם הפרקליטות אינה סבורה שבובות באגס באני צריכות להכריע את גורל השלום בין ישראל לאויבתה המושבעת סוריה, או עסקה לשחרור חטופים בעזה. כל המשפט המגוחך הזה, מהרגע הראשון שלו, הוא כלי. אינסטרומנט אחד מני רבים במערכה על השליטה בהגה המדינה.
אין מקום לצדק בבית המשפט
עורך הדין תדמור יכול היה לדחות את העדויות במשפט גם בעוד חודשיים, מפני שמטרתו הושגה כבר ביום שישי. ברגע שהתנגדות פרוצדורלית מטופשת שהוא מגיש בבית המשפט המחוזי מאלצת את ראש הממשלה לתת דין וחשבון בפני מערכת המשפט על חזונו המדיני ופעולותיו לממש אותו - הפרקליטות ניצחה. בדרך פתלתלה ולא עניינית הצליחה מערכת המשפט לכפוף את השדה המדיני, שעד השבוע אפילו בג"ץ לא הצליח להטיל עליו את מרותו, לשיפוטה ולבחינתה. מעתה, ראש הממשלה לא יוכל לצאת לביקור מדיני בארצות הברית ולחתום על הסכם שלום בין־לאומי בלי אישורה המפורש של מערכת המשפט.
זאת הייתה מטרתו של המשפט הזה מלכתחילה, עוד כשהיה חקירה בחיתולים. כל עוד העם מקולקל ומחליט לבחור בנתניהו פעם אחר פעם, אין למערכת המשפט דרך לקבל את ההחלטות בעצמה. הנתיב היחיד שנותר לה הוא לנווט את הפוליטיקאים בעזרת מלמד הבקר. כל פוליטיקאי בר השפעה חייב לדעת שהשוט הפלילי מונף מעל ראשו, ואם יסטה בקבלת ההחלטות לכיוונים בלתי רצויים השוט יונחת בקול שריקה מנסרת אוויר.
את המטרה הכמוסה של המשפט צריך היה לחפש אצל תדמור והממונים עליו, בין בקשות דחייה ובקשות לשינוי הפרוטוקול הפנימי על פי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי. זאת מפני שמדובר באנשים שנמצאים בשיא הקריירה המשפטית שלהם, השלב שבו קיים הצורך להמשיך לתחזק פסאדה מקצועית. אצל אנשים שכבר שוחים במעמקי גיל הזקנה, אלה שהמוסכמות החברתיות ורחשי הסביבה כבר כאין לנגדם, הצורך הזה לא קיים. לכן בא אהרן ברק, נשיא העליון לשעבר שנושק לגיל 90, ושם את המטרה הכמוסה הזאת על השולחן במאמר מיוחד שפרסם השבוע בעיתון 'הארץ'.
את המאמר הנדיר יחסית ל'הארץ' כתב ברק מתוך צורך דחוף להבהיר דברים שלא הובנו כהלכה בריאיון מוקדם שלו. במהלך סוף השבוע שעבר, אחרי שפרסם הנשיא טראמפ את הציוץ הראשון שקורא (ואפילו מאיים ברמז) לבטל את משפט נתניהו, התראיין השופט ברק לאתר 'מקור ראשון' בעניין. עמדתו העקבית מזה כמה שנים הייתה שיש לחתור להסדר טיעון בין היועצת המשפטית לממשלה ונתניהו. אלא שבריאיון ל'מקור ראשון' התבטא ברק באופן שהתפרש מיד כעדכון בעמדה. "אני בעד הסכם עם נתניהו. לא חשוב אם זה חנינה או הסדר טיעון, העיקר שנגיע להסכם", אמר השופט הישיש, ועורר גל של כותרות שמפרשות זאת כפתח לחנינה ללא תנאי מהנשיא הרצוג.
בעקבות הפירוש הזה נזעק ברק לנסח מחדש את לב העניין. "ברור שהכוונה (בדברים שאמר בריאיון - י"ר) היא להסכם בין ראש הממשלה לבין היועצת המשפטית לממשלה", כתב ברק בפסקה האחרונה שמקפלת בתוכה הכול, "וחזקה על היועמ"שית גלי בהרב־מיארה, כמו על מנדלבליט בשעתו, שתסכים לחנינה על ידי הנשיא רק בתנאים ההולמים את נסיבות המקרה, באופן שיבטיח (אם ניתן להבטיח) את פרישתו של ראש הממשלה מן החיים הפוליטיים".
אנחנו חייבים תודה לשופט אהרן ברק, שממרומי גילו אינו מסתתר מאחורי טיעונים משפטיים עבשים. לפעמים יש דברים שהם פשוט חד־משמעיים. משפט נתניהו הוא פרויקט פוליטי לצורך הדחתו - ועד שזה יקרה, לצורך משטורו ואילופו - של ראש הממשלה. הסמכות המוקנית לנשיא המדינה להעניק חנינה אינה חשובה פה, לתנאים של עסקת טיעון אפשרית אין חשיבות, ובטח שלצדק אין מקום בהיכל בית המשפט. יש רק הישג אחד נדרש, וכלשון הכהן הגדול של דת קפלן: "לא חשוב אם זה חנינה או הסדר טיעון, העיקר שנגיע להסכם" - שם קוד לפרישה של נתניהו מהחיים הפוליטיים.
לתגובות: [email protected]