בליל כניסת הפסקת-האש עם איראן לתוקף איבדנו בעזה שבעה מבנינו. אותה מדינה, אותו צה"ל, אותה מערכת ביטחון - שבימי־מעט פעלה בלב איראן והשיגה הישג כביר מול אויב מרוחק וחזק - מתקשים כבר כמעט שנתיים להכריע את חמאס צמוד-הגדר. למה?
כי באיראן נלחמנו על ביטחון; בעזה אנחנו מתחמקים מן הצדק.
מה ההבדל?
באיראן אין ויכוח: המשטר מצהיר בגלוי על רצונו להשמידנו. אין כאן “סכסוך על קרקע”, אלא איום קיומי. גם בקצה השמאל בישראל אין מי שיסנגר על האיראנים, ולכן הפעולה הייתה חדה, מהירה ונקייה: לא היו על כנפי המטוסים משקולות מוסריות, ולא קצינים שהתלבטו בין תקיפת מטרות לבין אישומים בהאג. יצאנו להגן על החיים - וניצחנו.
בעזה הסיפור הפוך.
על אדמת ארץ-ישראל - בחוף הנגב המערבי - הפכה המערכה לעמומה, כי אינה נוגעת רק לביטחון, אלא לצדק: של מי הארץ? האם מותר לומר בקול צלול עזה שלנו? כל עוד השאלה הזו פתוחה - המלחמה לא תסתיים. מי שאינו בטוח בבעלותו על הארץ, לעולם לא ינצח עליה.
שורש המחדל
התשתית למדינת הטרור בעזה קמה בשבר מוסרי: כשנשבר לנו הביטחון בצדקת הדרך. לא האיראנים סיפקו לעזה נשק; אנחנו הפקדנו את הרצועה בידי ארגון טרור - באוסלו ובהתנתקות. רצינו להרחיק את הבעיה, וקיבלנו מוקד ג'יהאד. בעיה שלא פותרים בצדק - חוזרת בדם.
הציבור מבין - הזמן להכריע
רוב המחנה הלאומי אינו חולם בהכרח על התיישבות אידאולוגית; הוא פשוט רוצה ביטחון. אך ביטחון לא ישוב בלי הכרעה, והכרעה פירושה לומר אמת: חמאס לא יובס כל עוד הוא שואב לגיטימציה מעולם הסבור שהארץ הזו שייכת לפלסטינים. לפיכך המלחמה בעזה מתנהלת לא רק באמצעי לחימה בשטח.
ישנם שלושה שלבים הכרחיים לניצחון
לכבוש - אין ריבונות בלי שליטה בשטח. עזה חייבת להיות תחת שלטון ישראלי מלא. לא “פשיטות” ולא “אזורים סטריליים”
להגר את אויבינו, שולחי המחבלים, המסיתים ורוצחי השביעי באוקטובר. זהו צעד הגנתי ומוסרי.
להתיישב - יהודית, באהבה, מתוך שורשיות ושליחות. ההתיישבות איננה קישוט אלא הכרזה: זו ארצנו.
ומה עם טראמפ?
הצעתו להגר את העזתים ולהפוך את הרצועה ל“ריביירה” משקפת מיאוס עולמי בחמאס, אך אינה פותרת את הבעיה בטווח הארוך - לא בעזה ולא ביהודה ושומרון.
אם נמשיך להתכחש לזיקתנו לרצועת עזה ולכך שהיא וכל שאר חלקי הארץ הם חלק מהזהות הלאומית שלנו - יהיו אחרים ש"יפתרו את הבעיה" בדרכם, שלא תמיד תעלה בקנה אחד עם האינטרסים שלנו.
ברגע שמדינת ישראל תמשיך להתחמק, להתנצל ולהתכחש ולא תגדיר בעצמה את חזונה המדיני ותבהיר את הברור מאליו - אויבנו יפרש זאת כחולשה, ואולי אף כהסכמה שבשתיקה לוויתור עתידי.
הקרב האמיתי איננו רק בעזה - ולא רק על עזה אלא על עתידה של מדינת ישראל.
ברגע שנאמר בפה מלא: “עזה שלנו. זו ארצנו" ונשיב אותה לחיים, ייפתחו כל השערים, תבוא ההכרעה, ייגמר מעגל הדם - והביטחון ישוב. כיבוש. הגירה. התיישבות. שלוש מילים, והעם חוזר לנצח.
הכותב הוא יו"ר מפלגת "זהות"