אנחנו נמצאים ברגעים קריטיים. אחרי חודשים ארוכים של לחימה קשה, חמאס הולך ונחלש.
צה"ל משיג הישגים מרשימים, הלחץ הצבאי נותן את אותותיו, הגיבוי הבין־לאומי עודנו קיים, והחברה הישראלית חזקה, מאוחדת ועמידה מהצפוי. אבל דווקא עכשיו, כשהמומנטום בידינו, כשהניצחון על איראן כבר מאחורינו וכשהכרעה בעזה נראית קרובה מאי פעם, צריך לעצור ולהבין: יש מהלך אחד שהוא תנאי לכל השאר. בלעדיו לא תהיה הכרעה, לא יהיה פירוז והחטופים לא יחזרו. המהלך הזה הוא הפרדה הומניטרית מלאה.
המשמעות פשוטה, אבל לא פשוט ליישם אותה. לא עוד סיוע הומניטרי שנשפך לרצועה ללא הבחנה, לא עוד משאיות שנחטפות בשטח על ידי מחבלים, לא עוד שלטון טרור במסווה של "חלוקת מזון". במקום זאת יצירת מתחמים סטריליים מוגנים, בפיקוח הדוק, עם נקזים, שרק בהם יחולקו מזון, מים ותרופות. כך, ורק כך, נוכל לשלול מחמאס את אחד ממקורות הכוח החזקים ביותר שלו: שליטת אימים על האוכלוסייה האזרחית.
הקבינט קיבל החלטה אמיצה, חשובה. לא החלטה טקטית אלא הכרעה אסטרטגית מהמעלה הראשונה. אבל בין קבלת החלטה לבין יישום אפקטיבי, הדרך ארוכה. בפועל בתחילה זה נראה טוב, אבל אז הגיע מבצע 'עם כלביא'. יישום ההפרדה נעצר, אפילו נסוג. המחיר לצערנו לא איחר לבוא: פגיעה בלוחמים, קריסת התנופה הצבאית, ובהתאמה - פגיעה בסיכויים לשחרור החטופים.
חשוב להבין, חמאס חי מהסיוע ההומניטרי. הוא לא רק משתמש בו, הוא שולט באמצעותו. הוא קובע מי יקבל, מתי יקבל ובאיזה מחיר. דרך השליטה הזאת הוא גובה דמי חסות, מתגמל את אנשיו, מעניש את מתנגדיו ומשמר את שלטונו. כל עוד זה נמשך, אין מדובר בסיוע הומניטרי. מדובר בחמצן לטרור. לא יהיה פירוז, לא תהיה קריסת חמאס, כל עוד אנחנו ממשיכים לאפשר לו לתפקד כריבון.
צה"ל עושה את שלו. הוא נלחם, מקריב, משיג שליטה בשטח, חושף תשתיות ומנטרל איומים. אני מאמינה בו, מאמינה בלוחמים שלנו. אבל יודעת שלוחמינו לא יכולים לנצח לבד. הם זקוקים לגב מדיני ברור, לפקודות ערכיות, לנחישות, לעקביות, וכמובן למסר ברור. בלי כל אלה, המאמץ הצבאי נחלש. קשה לנצח אויב כשבאותה שעה אתה מספק לו את הכלים להמשיך לשלוט.
הפרדה הומניטרית היא לא "עיכוב בלחימה", היא לא "חולשה מוסרית" אלא להפך. זו הדרך האחראית, החוקית והערכית להילחם בטרור תוך שמירה על חיי אזרחים. זו המדיניות היחידה שמאזנת בין הצורך להכות באויב לבין החובה להבחין בין אוכלוסייה חפה לבין שלטון טרור ציני ומניפולטיבי. זו לא שאלה לוגיסטית, זו שאלה של עיקרון, של מדיניות, של בחירה.
כבר ראינו שההפרדה עובדת. בימים הספורים שיושמה בהם, הייתה ירידה באלימות, נוצר ניתוק ראשוני בין האוכלוסייה לחמאס, וראינו סימנים ראשונים של שינוי. הציבור בעזה אינו תמים, אבל גם אינו עיוור. כשהוא מבין שיש חלופה לחמאס, כשהוא מקבל סיוע ישיר ללא תיווך של הזרוע הצבאית, מתחילה תזוזה.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להחמיץ את הרגע הזה. אסור להחמיץ את ההזדמנות. עלינו לעצור עכשיו את הכשל וליישם במלואו את מה שכבר הוחלט, ללא היסוס, ללא דחייה, בלי גרירת רגליים. רק הפרדה הומניטרית חדה, מלאה ומתמשכת תאפשר לנו להכריע את חמאס, לפרז את הרצועה ולהחזיר את החטופים הביתה. הבחירה בידינו והזמן קצר.
הכותבת היא חברת כנסת מטעם מפלגת 'הציונות הדתית'