התמונות המזעזעות של הורים שכולים נגררים באלימות בידי מאבטחים על רצפת השן של בית המשפט העליון יהיו כנראה הסמל לתחילת ההתפרקות המעשית של משטר השופטים והפקידים שהתקיים כאן בעשורים האחרונים.
זה ה"אם אין לחם תאכלו עוגות" של שופטי ישראל: מפגן ניתוק כה בוטה, שמנכר גם את האדישים שבאזרחי ישראל ורותם אותם לעגלת הרפורמה. אבל מבעד לתמונות המפוצצות יש מכניזם מרתק שכדאי להתבונן בו.
מבט לאחור על מהלכיו התככניים של יצחק עמית מותיר את האפשרות לכך שקרה בפועל תרחיש שהוא לא צפה. אם אכן זה מה שקרה, מדובר בנס. טעות טקטית של שחמטאי, שיכולה - בניצול נכון - להביא לתבוסתו. ותבוסתו של יצחק עמית היא ישועתה של הדמוקרטיה.
כשעמית התערב בניגוד לחוק במועד שקבע לדיון השופט סולברג, היה ברור שמה שמטריד אותו באמת זה לא הסיכון שבקיום דיון בזמן חירום. אף אחד, גם לא הוא עצמו, האמין שהנושא שעל הפרק לא מספיק דחוף כדי לדון בו גם בזמן מלחמה. מה שבאמת הטריד אותו זה ההרכב הצפוי - סולברג, שטיין ושטייניץ. התובנה הזאת הולידה ציפייה לכך שההרכב שידון לבסוף בעתירה יהיה הרכב הסניוריטי האהוב על עמית: תצטרף אליו דפנה ברק־ארז האולטרה־אקטיביסטית, ובעמדת המיעוט הנצחי יהיה סולברג. תחת זאת, עמית החליף את סולברג, אך השאיר את שני השופטים האחרים שאמורים היו לדון עמו בתיק - שטיין ושטייניץ. על פניו, מוזר: הנ"ל שופטים עם מוניטין שמרני, והם עלולים להותיר את עמית בעמדת מיעוט.
אפשר רק לשער מה הייתה תוכניתו האפלה. על פניו, הוא לא באמת יכול להפסיד, לא משנה מה תהיה התוצאה: הוא יכתוב פסק דין שיפסול את מינויו של זיני, אך שטיין ושטייניץ, בעמדת רוב, יכשירו אותו. במצב כזה עמית לא מפסיד כלום: הוא ריכך את ההאשמות שלפיהן הוא מבצע מניפולציה בהרכב השופטים כדי להשיג את מטרותיו הפוליטיות, ובכך מיתן במשהו את הביקורת הציבורית נגדו (מה שהשמאל קורא "הסתה"). אבל בעצם, אם זה מה שהיה קורה, עמית עדיין לא הפסיד. זיני אומנם מונה, אבל מי שמינה אותו, מי שהכשיר את מינויו - הם שופטי בית המשפט העליון. ולפי הכלל שאדם לעולם יציית למי שיכול להדיח אותו, זיני אמור היה להבין מכך את המסר שלפיו מצופה ממנו לציית לשופטים, ולא לנבחרים.
כל הסימנים מראים שדוד זיני איננו רוני אלשיך, ושאותו קצת יותר קשה להפיל ברשת הזאת. אפשר לסלוח ליצחק עמית, שממרומי מגדל השן טועה לראות מחובש הכיפה הזה עוד צ'חצ'ח אסיר תודה ובר תמרון. עם יד על הלב, לנוכח העוצמות הבלתי נתפסות שהופעלו על בכירים קודמים, אני בכלל לא בטוח שגם את זיני לא יצליחו לשבור.
אבל גם אם נניח את התהייה הרלוונטית הזאת בצד, מתברר שהמהלך שעמית כנראה תכנן התפוצץ לו בפנים. כדי להבין זאת צריך להעמיק טיפה לתוך השאלה המשפטית־כביכול שעמדה על שולחן השופטים: ליועמ"שית לא הייתה שום בעיה שהממשלה תמנה את ראש השב"כ, וכנראה היא אפילו יכלה לחיות עם דוד זיני. היא פשוט התעקשה שהמינוי יתבצע בהתאם לתכתיבים שנקבעו בחוות הדעת שלה. הנה כי כן, השאלה שעל הפרק היא לא מי יהיה ראש השב"כ, אלא מה המעמד של חוות הדעת של היועמ"שית.
אחד מעמודי התווך של ההפיכה השיפוטית שביצע אהרן ברק הוא הקביעה המופרכת שהיועץ המשפטי לממשלה הוא "הפרשן המוסמך של החוק בפני הממשלה". הנזקים שהשקר הזה עולל לחברה ישראלית ומספרם של הישראלים - ובעצם גם הערבים - ששילמו בחייהם על האיוולת הזאת בלתי ניתנים לספירה. זה מום של ממש בדמוקרטיה. אבל בעולם שבו יצחק עמית חי - זוהי אמיתה כמו שהשמש זורחת במזרח. איש בסביבתו מעולם לא הרהר בה בקול רם.
כלומר, ניתן להניח ששטייניץ ושטיין, כמו גם סולברג, הרהרו בכך בפסיקות עבר. אבל הם תמיד עשו זאת בעמדת מיעוט, ובכך מילאו את תפקידם הנצחי בתור נגני הרקע, שיוצרים את ההרמוניה האופוזיציונית להגמוניה השיפוטית. התפקיד של יצחק עמית, בתור נשיא, הוא להבטיח שרעיונות כפירה כאלה - כמו שלילת עליונות היועמ"ש - לעולם לא ימצאו אחיזה בדעת הרוב.
את משמרתו זו הוא הפקיר, בהחלטתו לשבת בינות לשטיין ושטייניץ. חילופי הדברים בין שטיין לעמית לקראת סיומו של הדיון נראו כרגע שבו יצחק עמית כנראה חש את האדמה נפערת תחתיו. הוא הבין שאם ייכתב פסק דין, לא רק זיני יתמנה - גם היועמ"ש לעולם לא יהיה עוד אותו דבר. שטיין ושטייניץ יפקיעו את סמכות היועמ"ש לכפות את עמדתו על הממשלה.
כמו הנס הסמוי של מגילת אסתר - אחשוורוש שכח לגמול למרדכי, ושנתו נדדה באותו רגע קריטי - כך גם אובדן תשומת הלב של יצחק עמית מהשלכות החלטתו עשוי להיות כדור השלג שיתחיל את המפולת של חורבן שלטון השופטים ושיקומה של הדמוקרטיה הישראלית. זכינו לחיות בעידן של ניסים.