"דרמה פוליטית" כינו פרשנים את פרישתם של איזנקוט וכהנא מהמחנה הממלכתי. כותרת זו מלמדת יותר עלינו (ועל הפרשנים) מאשר על האירוע עצמו.
במדינה שלנו, שבה רמת האדרנלין פר אדם היא הגבוהה בעולם גם בימים כתיקונם, ואני לא זוכר ימים שהם באמת כתיקונם במדינה זו, זוהי אכן כותרת מייצגת.
כי אצלנו אין פחות מדרמטי. הכול אקסטרים, אפילו מה שלא. מזג האוויר בחורף, למשל. סיכוי לגשם מתואר במקרה המתון כ"מהפך במזג האוויר", ועל פי רוב יוצג בתור "הסערה שבדרך". הדרמה היא בדי־אן־איי שלנו ואם אין משהו דרמטי, אנחנו יוצרים אותו כי אנחנו לא יכולים בלי. זוכרים עוד את מבזק החצי? באמת לא הגיוני שהוא נעלם מחיינו ככה, בלי התראה מוקדמת. זה היה בשנת 2016. פתאום הפסיקו לשדר אותו. זו תופעה מעניינת, נגד הזרם, כאילו נהיה רגוע אצלנו ומספיק שיש חדשות פעם בשעה, כמו בכל מדינה מתוקנת. האמת שאין לי הסבר להיעלמותו של מבזק החצי מחיינו. זוהי תופעה חריגה בהתחשב באווירת הדרמה השוררת באופן תמידי במדינה ושמבזק החצי שירת אותה היטב.
אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שעדיין מתרחשת הוכיחו עד כמה תחושת הדרמטיות השולטת בחיינו אכן משקפת את המציאות. אין לי ספק שבעקבות המלחמה יתרחשו גם שינויים דרמטיים במפה הפוליטית בישראל. ולא, פרישתם של איזנקוט וכהנא מהמחנה הממלכתי המקרטע היא לא אחד מהם. אולי השינוי הדרמטי באמת במפה הפוליטית שאליו אני מתכוון ייקח עוד קצת זמן. גם אחרי מלחמת יום הכיפורים לקח זמן, ליתר דיוק ארבע שנים, עד שהמפה הפוליטית החלה לשקף את המציאות החדשה שנוצרה בעקבות המלחמה, במהפך המפורסם של 1977 שבו בגין עלה לשלטון. אנחנו צריכים זמן לעכל, וכך גם נציגינו הפוליטיים.
הטריגר העיקרי לשינוי הפוליטי־אלקטורלי הממשמש ובא נמצא בציבור הדתי־לאומי. התהפוכות שפקדו ציבור גדול זה, שכוחו האלקטורלי אינו בא לידי ביטוי במפה הפוליטית הנוכחית, לא התחילו אחרי 7 באוקטובר. הצמד בנט־שקד, שנראה היה כמבשר שינוי בציבור מצביעי המפד"ל המיושנת בסיסמה "משהו חדש מתחיל", הפך לזוג זגזגן שדילג בחוסר אלגנטיות מהבית היהודי לימין החדש ומשם לימינה. כאשר נגמר להם הזגזוג, ואחרי שבנט עשה מה שעשה, הם השאירו ציבור גדול יתום מבחינה אלקטורלית. לכך הצטרפו אירועים נוספים שזירזו את הפילוג הפנימי בציבור הדתי־לאומי: הקמת מפלגת הציונות הדתית שנתפסה כמייצגת רק מגזר בתוך מגזר (החרד"לים), הלידה השקטה של הרפורמה המשפטית, הטיפול הכושל של סמוטריץ' בבחירות לרבנות הראשית וכן סוגיית גיוס החרדים. כל אלה היו בבחינת המכה בפטיש לפילוג הפנימי בציבור הדתי־לאומי.
ועם כל זה, הפיצול הנוכחי שלובש לעיתים צורה קיצונית לא יטשטש את העובדה שיש דבר כזה ציבור דתי־לאומי. מה שמאחד את הציבור הזה ברובו המכריע הוא לא רק אוריינטציה פוליטית ימנית אלא בראש ובראשונה האמונה בערכה הדתי־לאומי של מדינת ישראל. מאפיין זה לבדו בכוחו להביא להתאחדותו הפוליטית המחודשת של הציבור הדתי־לאומי כולו. צעקת האימהות והאבות, האחים והאחיות, הרעיות והילדים של הנופלים הרבים מתוך הציבור הדתי־לאומי, ובעיקר האופי מפעים הלבבות שלובשת צעקה זו, הם ההוכחה הטובה ביותר לאחדותו. מי שלא שמע את דברי הוריו של ישראל נתן רוזנפלד על בנם היקר שנפל ברצועת עזה בשבוע שעבר, לא שמע דברי אמונה מימיו. הם ורבים נוספים בציבור הדתי־לאומי שלדאבוננו חוו את הניסיון הנורא הזה, משדרים דברי חוסן עילאיים של ציבור דתי־לאומי שלם, אלה שחרד"לים ואלה שלא, באותה מידה ממש.
קשה לחזות תהליכים פוליטיים. החיים, והחיים הפוליטיים בפרט, הם מלאי הפתעות. עם זאת, כאמור, הדרמה הפוליטית החיובית - האיחוד הפוליטי המחודש והכל כך נחוץ בציונות הדתית - עוד מחכה לנו. איחוד זה כל כך מתבקש, והוא כל כך משקף את הכוחות החיוביים שנחשפו בקרב הציונות הדתית במלחמה נוכחית.
עלינו להתחיל את האחדות המיוחלת בציבור הדתי־לאומי פנימה. איחוד הכוחות של הציבור הדתי־לאומי כולו במפלגה אחת תחת הנהגה שמשדרת בשפה שרוב רובו של הציבור הדתי־לאומי יכול להזדהות איתה הוא צו השעה. הלוואי שזה יקרה כבר לקראת הבחירות הבאות. אנחנו חייבים, ממש חייבים את זה לנופלים ולמשפחותיהם, ולציבור שלם שמגלה מסירות יוצאת דופן למדינה הזאת ולחזון הגדול של שיבת ציון.