מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל צה"ל נלחם בגבורה ובנחישות נגד אחד מהאויבים האכזריים בתולדותינו - ארגון חמאס.
ככל שחולף הזמן הולכת ומתבהרת התחושה שאיננו מתקדמים להכרעה אלא שוקעים במלחמת התשה. המבצע נשען שוב ושוב על אותו דפוס: כניסה רגלית, לוחמה בסמטאות, חיילים שמסתכנים בפירים ממולכדים, וכל זאת מול אויב שמכיר את השטח טוב מאיתנו ובנה תשתית תת־קרקעית שמחכה להם. השיטה הזאת מביאה אותנו לאבדות קשות ולחוסר תוחלת. האם זו הדרך להכריע את חמאס?
כאזרח, כנושא משרה ציבורית, ובעיקר כאב לחייל שנלחם כעת בחאן יונס באוגדה 36, שלחם כתף אל כתף עם החברים שנפלו באסון הפומה, אני לא יכול לשתוק! אני חי את הדאגה הזאת יומם ולילה, דאגה שחוצה גבולות והופכת למשוואה של חיים ומוות. זה לא פוליטי. זה קול של אב שמבקש עתיד אחר לילדיו.
אני מבקש להדגיש שלוש נקודות ששימת לב אליהן יכולה להוציא אותנו מהדשדוש המסוכן בעזה. ראשית, היעדר רצון לשלוט שווה להיעדר רצון לנצח. כאשר ממשלת ישראל מכריזה מראש שלא תשלוט בעזה לאחר סיום הלחימה, היא מונעת מעצמה את האפשרות להרתעה אמיתית. אי אפשר לנצח אויב כשאינך מוכן לקחת אחריות על התוצאה. בלי שליטה אין הכרעה, ובלי הכרעה לא תושג הרתעה אמיתית.
שנית, שיטת הלחימה הנוכחית מסוכנת ואינה אפקטיבית. הדרך הנוכחית שולחת את מיטב בנינו אל תוך מלכודות מוות. הגיע הזמן לאסטרטגיה אחרת: המחיר של פשיטה חוזרת באותם אזורים ופגיעה חוזרת ונשנית בחיילינו הוא בלתי נסבל. יש צורך לחשב מסלול חדש, מסלול שמושתת על תכלית ברורה ותכנון אסטרטגי. קצינים בכירים במילואים הציעו תוכנית ישימה: לרכז את כל האוכלוסייה העזתית באופן מדורג ומפוקח באזור שבין ציר פילדלפי לציר מורג - רצועה פתוחה ורחבת ידיים בדרום הרצועה, הסמוכה לגבול מצרים. לא מדובר במהלך פשוט, אך גם המצב הנוכחי רחוק מלהיות קל. זהו מהלך שיאפשר להוציא את האזרחים מאזורי הלחימה ולהגדיל את חופש הפעולה של צה"ל.
במתחם המפונה ניתן להקים מרכזי סיוע הומניטרי בפיקוח בין־לאומי, שיספקו מזון, תרופות ומים, וזאת במקביל למניעת הכנסת ציוד אסטרטגי לידי חמאס (המציאות מוכיחה כי גם כיום חמאס משתלט על הסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועה). בשאר שטח הרצועה יש לאכוף מצור מלא, ללא הכנסת מזון ודלק, תוך חופש פעולה צבאי מוחלט. כך ניתן יהיה לפעול באופן אפקטיבי יותר, ליישם מבצעי עומק על בסיס מודיעין, ולחפש את החטופים בלי לפגוע שוב ושוב באותם כוחות ובאותן שכונות.
ושלישית, יש צורך במחאה ציבורית רחבה בדרישה להכרעה. הקריאה היא לא להפסיק להילחם חלילה, אלא להתחיל לנצח. נדרשת מחאה ציבורית ותקשורתית שתדרוש הכרעה אמיתית ולא חידלון לאומי. זו לא גחמה. זו חובה מוסרית מול החטופים, מול הנופלים, מול ההורים שאינם ישנים בלילה. ישראל חייבת להכות בכל עוצמתה עם מטרה אחת: השמדת חמאס, והחזרת השליטה הביטחונית לידי צה"ל. רק כך ננצח, ורק כך נחזיר את החטופים שאנו מתפללים יום יום לשובם לחיק משפחותיהם.
הכותב הוא סגן ראש העיר אלעד