הדיון שהתקיים השבוע בבית המשפט העליון היה חגיגה. לא בדיוק חגיגה לדמוקרטיה, אבל אווירת שכונה בהחלט הייתה שם לכל האורך והרוחב.
לפעמים מרוב בלגן קשה לראות מה הביצה ומה התרנגולת. בטח ובטח כשאתה נכנס ללול תרנגולות אחרי כמה חודשים.
ובכן, אני מדבר על הדיון שעסק במינוי האלוף דוד זיני לראשות השב"כ, או ליתר דיוק בחוות הדעת של היועצת המשפטית לממשלה שראש הממשלה מנוע מעיסוק כלשהו במינוי ראש השב"כ בשל ניגוד עניינים שבו הוא מצוי ושרוי.
בשל ריבוי התרנגולות והביצים אחלק את הטור לכמה נקודות, לאו דווקא על פי סדר חשיבותן.
1.
הדיון הוכיח, ולא בפעם הראשונה, שנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית נעדר מזג שיפוטי. הוא נעדר אינטליגנציה רגשית, ולשונו המשוחררת ולעיתים הקפריזית יוצרת מתח אין־סופי. נכחתי לכל אורך הדיון בבג"ץ שהחל בשעה עשר בבוקר ביום רביעי והסתיים לקראת השעה שמונה בערב. הסיטואציה הזאת גדולה על עמית. לאחר הפרעות של יחידים באולם בית המשפט, הוא הוציא מן הדיון את כל הנוכחים, בתוכם משפחות שכולות לא מעטות ומשפחות חטופים.
אימהות שכולות ואבות שכולים הוצאו בכוח מן האולם, למרות שלא הוציאו מילה מהפה. גם אייל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל הי"ד, הוצא מן הדיון. ראיתי את אשל ביציאה מן הדיון והוא היה בסערת רגשות של ממש. כדי להמחיש את האבסורד, צריך להבין שאשל בכלל מנהל מאבק ציבורי, תקשורתי ומשפטי להקמת ועדת חקירה ממלכתית אשר ימנה נשיא בית המשפט העליון. זה אותו נשיא עליון שסילק אותו מן האולם בבחינת "אוי לרשע ואוי לשכנו", בלי שום הצדקה. נאלצתי לשכנע את אחד מאנשי משמר בתי המשפט שיאפשר לאשל לחזור לדיון ושיגלו כלפיו אנושיות. הוא אמר שזו לא החלטה שלו אלא של עמית. בסוף הסכים להעלים עין.
צריך להבהיר, דיונים בבית המשפט צריכים להתקיים כסדרם. עם כל הצער וההבנה לכאב הנורא שמפלח את הלב של משפחות השכול והחטופים, הן לא יכולות להפריע לקיומו של הליך שיפוטי, וכל שכן שלא יכולות למנוע את קיומו. צעקות, שריקות, הערות ביניים וכל כיוצא באלו - הן משהו שלא ניתן לאפשר. אבל אדם עם אינטליגנציה רגשית מפותחת יכול להיחלץ מהמוקש הזה. יצחק עמית לא מסוגל. במקום לקפוץ מעליו, הוא מוודא שהבור עמוק מספיק, ואז קופץ לתוכו וגורר את כולם יחד איתו, בבחינת "מושך עצמו ואחר עימו".
השיא הגיע כאשר עמית השתיק בגסות רוח אמא של גיבור ישראל, רן גואילי הי"ד. רן נלחם ב־7 באוקטובר, הציל חיים רבים ושילם על כך בחייו. גופתו נחטפה לעזה. אמו טליק הגישה את העתירה נגד עמדת היועמ"שית בעניין ניגוד העניינים של נתניהו. היא שמרה על שקט מופתי לכל אורך הדיון. לקראת סיום הדיון, יושב ראש התנועה לאיכות השלטון, עורך הדין אליעד שרגא, קיבל את רשות הדיבור. שרגא הוא לקוח חוזר בבית המשפט העליון. עתירות רבות מוגשות על ידי תנועתו, בנושאים שונים ומגוונים. הצד השווה לכל הטיעונים שלו בבית המשפט - הוא מדבר פוליטיקה.
הוא נושא נאומים פוליטיים, לא טיעונים משפטיים. דעותיו לגיטימיות, אבל למה שהן לא ייכתבו כטור דעה בעיתון 'הארץ' במקום בדיון בערכאה השיפוטית העליונה של ישראל? בעבר, לא פעם ולא פעמיים, העירה לו נשיאת העליון דאז אסתר חיות שהוא מדבר פוליטיקה במקום משפטים. הסבלנות שלה למניפסטים שלו לא הייתה גבוהה במיוחד. גם הפעם שרגא בחר לדבר פוליטיקה ולהגיד שלשכת נתניהו פועלת לסכל את החזרת החטופים מעזה.
לאחר שעות רבות של שתיקה התפרצה טליק גואילי ואמרה שהבן שלה חטוף בעזה, ושהוא לא ידבר בשמו ובשמה, ושהוא זה שבגללו החטופים עלולים שלא לחזור. שרגא הגיב לה בגסות, אך הבעיה הגדולה הייתה שהצטרף אליו גם נשיא העליון יצחק עמית. גם כאשר הבין שמדובר באמא של חטוף ששופכת את מר ליבה, הוא לא ריכך את דיבורו, אלא השיב לה בגסות ובחוסר אמפתיה מינימלית שהיא מפריעה ושהיא לא אמורה להפריע. הנוכחים התכווצו במקומותיהם. לעמית זה לא הזיז. ואני אחזור שוב, הבעיה היא לא שעמית מנע ממנה להתפרץ, אלא חוסר הרגישות הבסיסית שלו. גם אהרן ברק סבל מהפרעות רבות לדיונים כאשר היה נשיא העליון. החרדים באותה תקופה רתחו עליו. אולם הוא ידע להתנהל בחוכמה ולאפשר להם לשחרר קיטור בגבולות הטעם הטוב. עמית לא מסוגל לכך, גם כשמדובר במשפחות שכולות ומשפחות חטופים.
זה לא המקרה הראשון שהיהירות והניתוק של עמית מעכירים את האווירה. בעבר כתבתי כאן על תגובה יהירה ומכוערת שהגיב בדיון בעתירה של אחד משרי הממשלה נגד היועצת המשפטית לממשלה בנושא אכיפת חסימות כבישים. כל אדם ימני מעל גיל 38 (מזל טוב, אני בן 38 ושבוע) נושא בליבו את הפצע הפתוח של ימי ההתנתקות. אז רמסו המערכת הפוליטית יחד עם מערכת אכיפת החוק והמערכת המשפטית את זכויות ההפגנה והמחאה, ונלווה לכך קמפיין עידוד של התקשורת שבאותה תקופה הייתה שפה אחת ודברים אחדים. קול אחד, יחיד ולא מיוחד. גברים, נשים, ילדים וילדות נשלחו לתאי המעצר בהמוניהם בגלל חסימות כבישים. הגיעה שנת 2023, וגילינו שהכול מותר במסגרת המחאה נגד הרפורמה המשפטית.
השר יצחק וסרלאוף הגיש לבג"ץ עתירה בשאלה מדוע היועמ"שית לא מורה לאכוף את החוק. הטענה ברורה: איך המדיניות של 2005 הפוכה מהמדיניות של 2023? הרי החוק לא השתנה, ופסיקות בית המשפט העליון לא נמחקו, אז מה קרה? נציג היועמ"שית החל להתייחס לטענה זו ואמר: "חברי שאל אבל מה לגבי ההתנתקות..." עמית לא נתן לו לענות, וענה במקומו (אני לא זוכר את הציטוט המדויק): היום אתה לא יכול ללכת למכולת בלי שישאלו אותך: אבל מה עם ההתנתקות. ניתוק מוחלט. אפס אמפתיה והבנה של כאב אמיתי.
בהזדמנות אחרת התקיים דיון בנושא אחר שבו פעם נוספת עלתה אותה טענה לאכיפה בררנית בין תקופת ההתנתקות לתקופת המחאה נגד הרפורמה. השופט יחיאל כשר ענה: "ומי אמר שמה שנעשה באותה תקופה היה טוב?" זו בעיניי תשובה מצוינת. השופט כשר אינו מתייחס לכולם כמטומטמים ואינו לועג לכאב שלהם, אלא שואל: ואולי המדיניות באותה תקופה באמת הייתה שגויה? ואולי מאז באמת הופקו הלקחים? תסכימו איתו או לא - זה לא משנה. הוא מבין את הכאב, ולא בז לו. עמית לא מסוגל לכך. אולי בתיקים פרטניים כן, אך לא בתיקים ציבוריים. השופט יוסף אלרון התריע בדיוק מפני הדברים האלה כאשר התמודד מולו על תפקיד נשיא בית המשפט העליון, ובכך איתגר לראשונה מאז קום המדינה את שיטת הסניוריטי. העמדה שלו הייתה - ורק התחזקה מאז - שעמית לא כשיר.
2.
ואם מדברים על תקשורת, אי אפשר שלא ללעוג לתקשורת המיינסטרים שתוקפת יושבי ראש ועדות בכנסת שמוציאים משפחות חטופים או משפחות שכולות מן האולם, וכאן לא רק ממלאת את פיה מים אלא מצטרפת להכפשה של המשפחות וטוענת שמדובר בפעילים פוליטיים שבאו לפוצץ דיונים. מי שבאמת עוקב אחרי מה שקורה בכנסת יכול להשתגע מהצביעות, מהמוסר הכפול ומתרבות השקר שפושה בתקשורת. כתבתי פה כבר בעבר: דפנה ליאל וחבריה בתקשורת יכולים לקבוע את הכללים, מה מותר ומה אסור, הבעיה היא שהם גם קובעים את הכללים וגם משנים אותם תוך כדי תנועה. חוקה דינמית.
3.
הדיון הוכיח שצריך להפקיע מידיו של נשיא העליון את מלאכת קביעת ההרכבים. כיום מי שקובע את הרכבם של כל התיקים הרגישים הוא נשיא העליון. הוא קובע את מספר השופטים והוא קובע את זהותם. בכך למעשה הוא קובע את התוצאה של פסק הדין. הדיון שהתקיים השבוע היה מחזה מדהים. לצורך כך אשתמש במונחים מעולם הכדורגל.
היו לדיון הזה שתי מחציות. במחצית הראשונה טענו נציגי העותרים (מצד ימין) ונציג הממשלה. זה היה כמעט מופע יחיד. הנשיא עמית הקשה עליהם שוב ושוב ושוב. חבריו להרכב, השופטים שטיין וכנפי־שטייניץ, כמעט לא הוציאו מילה מהפה. באיזשהו שלב צייצתי בצחוק שצריך לבדוק דחוף את הדופק שלהם כדי לוודא שהם עדיין איתנו. ואז החלה לטעון נציגת היועמ"שית. מחצית שנייה. שטיין וכנפי־שטייניץ שיסעו את דבריה, התעוררו מתרדמת החורף והקשו עליה עוד ועוד. ואז קרה משהו שלא היה כדוגמתו: עמית החל להתווכח עם חבריו השופטים בשידור חי. קורה לעיתים נדירות שיש חריקות בין השופטים, אבל לא ככה. לא בעוצמה הזאת. באיזשהו שלב היה נראה שעמית כבר מיואש לגמרי משטיין. תנועות הראש שלו והטון שלו ביטאו תסכול של ממש. היו רגעים שבהם שטיין וכנפי־שטייניץ הקשו קושיה על נציגת היועצת, ומי שמיהר להגיב ולענות היה הנשיא עמית.
ואז אתה קולט שכל התמונה הייתה נראית אחרת לגמרי אם עמית היה עושה מה שעשה בכל העתירות הקודמות. בכל העתירות הקודמות עמית קבע שהן יידונו בפני הרכב הסניוריטי. ההרכב הזה הוא ניצחון טכני לעמית, כי הוא כולל את השופט סולברג מן המחנה השני ואת השופטת ברק־ארז שמצטרפת לעמדות של עמית. זה משחק מכור. הפעם, כנראה כדי להתמודד עם הביקורת מבית ומחוץ, עמית לא עשה כך - ומצא את עצמו במיעוט. אין שום הצדקה שתהיה לנשיא העליון היכולת לקבוע את התורה מראש. זה כלי בלתי קונבנציונלי שאסור להשאיר אותו בידיו של אדם אחד שנבחר אך ורק בגלל הוותק שלו.
4.
הדיון הוכיח עוד משהו: עמית איבד את חדר ההלבשה. בית המשפט העליון כבר ידע בעבר מתחים, אך הם נותרו הרחק מעיני הציבור. עמית אינו מצליח להשתלט על השופטים. המתח נגלה לעין כול. התיעוב העמוק של השופט אלרון כלפיו ידוע, אבל הוא כבר מזמן לא נמצא לבד בתסכולו. השופט סולברג מרגיש נרמס, ומותח ביקורת מרומזת וגם לא מרומזת בהחלטותיו על הנשיא עמית ועל השופטת ברק־ארז.
השופט שטיין סירב להרכין את ראשו בדיון כאשר הנשיא עמית אמר לו שהעמדה שזה עתה הציג נדחתה כבר על ידי הרכב של תשעה שופטים. עמית מתח עליו ביקורת פומבית, אך שטיין עמד על שלו. כנפי־שטייניץ, שממעטת מאוד לדבר בדיונים, לא הפסיקה להקשות על חוות דעת היועמ"שית, כאשר הנשיא שוב ושוב מביע דעה הפוכה.
אפשר לנתח בהרחבה מדוע ולמה, אבל השורה התחתונה היא שהחל משלהי 2023 המתח איננו רק בין הממשלה לבג"ץ או בין הקואליציה לבג"ץ אלא בין שופטי בג"ץ לבין עצמם. סולברג שב ומתריע בפני הנשיא עמית שהוא עלול לקרוע את החבל. הבעיה היא שהנשיא הזה בכלל לא רואה את החבל.
5.
אה, ועוד נקודה אחת קטנה: האלוף דוד זיני יהיה ראש השב"כ הבא.
לתגובות: [email protected]