העימותים וההפגנות האלימות בהם נקטו לאחרונה נערי הגבעות כנגד חיילי צה"ל התקבלו בזעזוע של ממש בציבוריות הישראלית.
כולם מתנערים מאותם נערים והם זוכים לגינויים חריפים מכל עבר, מימין ומשמאל. הם מכונים עבריינים, פורעי חוק, מיליציות חמושות ונשמעות אף קריאות להגדיר אותם כארגוני טרור, לכל דבר ועניין.
אפילו בן גביר וסמוטריץ מנערים את חוצנם מהם, ורואים בהם עשבים שוטים, שאינם מייצגים לא את אנשי הציונות הדתית בכלל, ולא את ציבור המתנחלים בפרט.
אף אחד לא שואל את עצמו מהיכן צמחו אותם "עשבים שוטים". אף אחד לא שואל מי השקה ומי טיפח אותם. אף אחד לא שואל בערוגתו של מי לבלבו ובגינתו של מי פרחו. אני, בניגוד גמור לבן גביר וסמוטריץ, סולד כליל ממעשיהם, מדרכם, מסגנונם ומכל עולם ערכיהם של אותם נערי גבעות.
ובכל זאת השאלה כיצד הפכו למה שהפכו מטרידה אותי. אני בכל זאת ואחרי הכל מנסה להבין את נקודת מבטם. אני באמת ובתמים מנסה לדון אותם לכף זכות.
נסיון זה הביא אותי למסקנה חדה וברורה, אשר ממעטים לעסוק בה:
טענתי היא שנערי הגבעות אינם פורעי חוק חסרי מצפון וחסרי ערכים, ההיפך הגמור מכך. הם אידיאליסטים אמיתיים המוכנים להקריב הכל למען מה שהם רואים כמטרה נעלה. ככאלה הם רואים עצמם כעמוד האש אשר הולך לפני המחנה וכנחשון בן עמינדב אשר קפץ ראשון אל הים והביא את הישועה.
נערי הגבעות הם נערים ערכיים ואידיאליסטיים מאין כמותם, אלא שהשאלה הגדולה היא מהם אותם אידיאלים ומהם אותם ערכים עליהם התחנכו אותם נערים ועליהם גדלו.
התשובה:
נערי הגבעות אינם אלא כ"תינוקות שנישבו". הם עצמם קורבנות. הם קורבנות של מנהיגיהם הרוחניים, קורבנות של מורי דרכם, קורבנות של מחנכיהם.
נערי הגבעות הם קורבנותיה של הנהגה רוחנית אשר בנתה ואשר עיצבה אותם בצלמה, ברוחה ובדמותה.
ההנהגה הרוחנית של הציונות הדתית מחנכת את בניה על ברכי היהירות, הנחרצות ובעיקר היומרה לידיעה מוחלטת של האמת האלוהית הגדולה, אשר אין בילתה. אין בניה של הציונות הדתית מתחנכים אף לא לשמץ של ענווה. אף לא לשמץ של ספקנות. אף לא לשמץ של תהיה. אף לא לשמץ של רצון וכמיהה אחר אמת גדולה, שלעולם לא ניתנת להשגה מלאה.
אך גרוע מהסגנון - הוא התוכן של אותו חינוך:
נערי הגבעות אינם אלא כתינוקות שנישבו ועוצבו בידיה של הנהגה רוחנית של ציונות פסיאודו-דתית - שאיננה אלא לאומיות חילונית, שהתעטפה באצטלה דתית וכך הפכה ללאומנות חלולה, שבה כוחה ועוצמתה של המדינה הם לא רק הערך העליון אלא אף הערך היחיד.
הציונות הדתית מחנכת את בניה לא על ברכי החמלה על האחר כערך עליון אלא על ההיפך הגמור - על ברכי השנאה והאיבה לאחר:
לאומנות מעצם הגדרתה נזקקת לשנאת האחר. שנאת האחר היא המנוע, היא המניע, היא הבאר ממנה שואבים, היא מקור הכוחות ותעצומות הנפש - לכל המסירות, הלהט וההקרבה - הנדרשים למען המדינה ולמען האומה.
טיבעה של שנאת האחר להתחיל מן האויב הרחוק אך סופה להגיע גם לאח הקרוב.
סופה של שנאת האחר שתהפוך לשנאה עצמית, אשר תוביל להרס עצמי ולחורבן גמור, וכפי שלימדה אותנו ההיסטוריה הקרובה והרחוקה, בעידן המודרני ובעידן העתיק.
מכאן שהשנאה והיעדר החמלה על ילדים ופעוטים עזתיים המתים באלפיהם באסון הומניטרי המזעזע את העולם כולו - סופה שתתגלגל לשנאת ה"שמאלנים", לשנאת "החילונים" ובסופו של דבר לשנאת החיילים והמפקדים אשר מוסרים את נפשם להגנת אותם נערי גבעות עצמם.
מכאן שההוקעה והגינוי ראויים ונכונים, אך עליהם להיות מכוונים לא כלפי הקורבנות אלא כלפי האחראים. לא כלפי נערי הגבעות אלא כלפי ההנהגה הדתית והרוחנית של הציבור הדתי לאומי, שאני חלק בלתי נפרד ממנו.
אך הנהגה רוחנית זו רוחצת בניקיון כפיה. הנהגה רוחנית זו, בזחיחות ובטהרנות יוצאי דופן - נמנעת כליל מכל חשבון נפש. הנהגה רוחנית זו אף מגדילה לעשות ומתנערת כליל מיציר כפיה ומפרי ההילולים המפואר ביותר שלה - מאותם נערי גבעות שהפכו לקורבנותיה חסרי הישע ביותר של אותה הנהגה ושל אותו חינוך. בעיקר - הנהגה רוחנית זו מתנערת מכל החורבן שאליו היא מובילה את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית בעת הזאת.