במאמר זה נבחן את אחד הרגעים הקשים והמרתקים בתולדות עם ישראל - שנות ההליכה במדבר לאחר חטא המרגלים.
38 שנים של שתיקה. התורה אינה מספרת דבר. עם ישראל הולך במעגלים, ואנו שואלים: האם זו הייתה תקופת דשדוש חסרת תכלית, או שמא מהלך עמוק של התמסרות מוחלטת לרצון ה'? האם ניתן למצוא בתוכה תקווה? כיצד בחרו בני ישראל להמשיך, למרות שידעו שלא יגיעו אל היעד?
המאמר מציע מבט תורני מעמיק, שמחדד את תחושת הייאוש אך גם את הנחישות, ומזמין אותנו ללמוד מהם איך להמשיך גם בזמנים חסרי פתרון.
פותחים את ספר במדבר, מתקדמים מפרשה לפרשה - ואז לפתע, קפיצה של 38 שנה.
בין פרשת המרגלים לפרשת מיתת מרים - שתיקה. אין תיאור, אין סיפור, אין עדכון. שממה רוחנית ונרטיבית. ודווקא השתיקה הזו - צורמת, מכאיבה, רועמת - מעוררת שאלה: מה התרחש אז?
אבל לא כל שתיקה היא ריק. לעיתים דווקא מתוך השתיקה אפשר לשמוע את הקריאה הגדולה ביותר - קריאה של נאמנות, של מסירות, של אהבה.
תארו לעצמכם: אדם קם בבוקר, יוצא מהאוהל, מביט אל הענן. אולי היום ננוע? אולי זהו הרגע שבו תתחיל הדרך אל הארץ?
אבל הענן עומד - וגם הוא. יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה. לעיתים שוהים במקום אחד תשע עשרה שנה. הכל שרירותי, לא צפוי, לא מובן. אין ביטחון, אין אופק.
והלב יודע את האמת: לא תראה את הארץ. נגזר עליך למות במדבר. "במדבר הזה יפלו פגריכם" - לא הליכה אל היעד, אלא חיים שמהותם מוות. גזירת שמים. והם ממלאים אותה - בשקט, בנאמנות, באמונה.
אפשר היה להיכנע. לומר "אין טעם", "אין עתיד". לשכב באוהל ולא לצאת. אבל הם בחרו אחרת. קמו, הלכו, המשיכו. לא מתוך תקווה, אלא מתוך אמת. "אם זה רצון ה' - אנחנו שם". לא מתוך ציפייה לגאולה, אלא מתוך מחויבות לברית.
וכאן טמון סוד השתיקה: התורה אינה מספרת על אותן שנים, כי אין מילים לתאר. זו לא תקופה של אירועים - אלא של קשר. קשר שאין לו תיאור. אהבה שאין לה פסוק. נאמנות שאין לה נרטיב.
"אהבת כלולותייך - לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב', ב'). לא משום שהיה יעד, אלא משום שהיה מי ללכת אחריו.
היום - גם אנו צועדים במדבר. מציאות מתמשכת של התשה. עוד מבצע, עוד צו 8, עוד נסיגה. לפעמים נדמה שאין הכרעה, ואין תקווה. והייאוש אורב בפתח.
אבל דווקא שם - נמצאת התשובה.
ראשית - הליכה אחרי ה', גם כשלא רואים את הסוף. גם כשלא מבינים. אם זה צו שמיים - אנו קמים. כפי שאבותינו קמו אז, גם אנו קמים עכשיו.
ושנית - הרוח. אם נישבר - ניפול. אם נאבד את האמונה - נאבד את הדרך. אך אם נמשיך, גם בלי לראות תוצאה - זו כבר הניצחון. לא הניצחון הצבאי, אלא הניצחון הרוחני, העמוק, של הזהות.
נביט לאחור - ונזכור. את אלו שהלכו 38 שנה בשתיקה. את יהודי הגלות והפרעות. את אלו ששרדו את השואה. לא מתוך תקווה מוחשית - אלא מתוך נאמנות נצחית.
גם כשאין תכלית נראית לעין - יש תכלית אמיתית. ההליכה עצמה היא הניצחון. והרוח - לא תישבר.
"הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא"
"חזק ונתחזק בעד עמנו"