הכתיבה אינה רק מלאכה אמנותית - עבור מיכל פרץ, היא גם מפלט, תרפיה, ודרך לחולל שינוי רגשי עמוק.
בריאיון מיוחד עם ד"ר חנה קטן, שיתפה הסופרת ומנחת סדנאות הכתיבה על מסע חייה, מהיומן הראשון בילדותה ועד לכתיבה משותפת עם אלמנות וילדים בשכול מתמשך.
"נתנו לי יומן כשאני הייתי ילדה וההורים שלי התגרשו. אמרו לי 'תכתבי', ומסתבר שזה עבד", מספרת פרץ. "מילאתי מחברת אחר מחברת, בלי פילטרים, וראיתי איך הכאב, הקושי והחלומות מוצאים מקום בטוח בדף".
הכתיבה האישית של פרץ לא נעצרת רק על הדפים. בעשור האחרון היא הפכה אותה לכלי טיפולי עבור נשים, ילדים, ולעיתים גם משפחות שכולות. בין השאר, ליוותה תהליכי כתיבה של אלמנות מלחמה, ילדים שאיבדו הורה, וחיילים פוסט-טראומטיים.
ההשראה, כך מסתבר, הייתה חלק מה-DNA המשפחתי: אביה המנוח, ד"ר יוסי הדר, היה פסיכיאטר, משורר ומחזאי, ומייסד עמותת נטל לנפגעי טראומה. גם אמה, טניה, עסקה בכתיבה יוצרת. "משהו כנראה עבר בגנים", היא אומרת.
אחת התחנות המרכזיות בדרכה הייתה כתיבת הספר על חברתה רותי פוגל הי"ד, שנרצחה יחד עם בני משפחתה בפיגוע באיתמר. "כתבתי את הפוסט הראשון עוד באותו לילה. זה היה צורך נפשי. הבנתי שאני חייבת לעבד את השכול, לתת מקום ל'מעגל השני' של האבל - לחברים, לשכנים, למורות - שלא ישבו שבעה אבל חווים את הכאב".
שבע שנים חלפו עד שפרץ כתבה את הספר. "רציתי את ברכת הדרך מהמשפחה, כי הייתי רק חברה. בסוף יצא ספר שמי שלא הכיר את רותי, למד להכיר אותה מחדש, דרך המילים".
בשנה האחרונה העבירה פרץ סדנאות כתיבה לילדים כחלק מתוכנית "אברה כדברה" בעיריית ירושלים. "היו ילדים שאיבדו הורה, או שההורה במילואים חודשים ארוכים. כל תרגיל כתיבה - איכשהו נגע בגעגוע. ראיתי איך הדף הופך למרחב בטוח, גם לילדים".
היא מספרת גם על סדנה שהעבירה במסגרת אזכרה - מעמד לא שגרתי לכתיבה, אך לדבריה "מרגש ועוצמתי". לדבריה, יש תחומים שבהם הכתיבה היא מענה שאחרים לא יכולים להציע: "חיילים שחוו אובדן ואין להם איך לפרוק - זה קהל שצריך כלים כאלה".
אחד האתגרים שפרץ מתמודדת איתם הוא ליווי נשים בכתיבת ספרים אישיים, לעיתים על בני זוג שנהרגו.
"הכתיבה צריכה להיות מדויקת, עדינה. מצד אחד - לפרוק, מצד שני - לכבד את המעגלים הקרובים. זה לא פשוט. נשים רבות גונזות את הסיפור שלהן מחשש שיפגעו במישהו קרוב". אבל פרץ לא מוותרת: "אני תמיד אומרת - עדיף לכתוב עם גבולות, מאשר לא לכתוב בכלל".
באמצע שבוע הספר האחרון, כשהטילים עפים והאזעקות קוטעות כל שגרה, המשיכה פרץ להנחות סדנאות בזום - לעיתים מתוך המקלט בביתה. "גם התלמידות וגם אני סירבנו לבטל. הייתה תחושה שדווקא עכשיו - הכתיבה היא החוסן".
לסיום, היא מוסיפה קריאה לנשים: "אם את חולמת לכתוב - תתחילי. גם אם זה לא מושלם. כי לדחות את זה שוב ושוב, זה גם סוג של ויתור על עצמך".
וההמלצה שלה לקיץ? תרגילי כתיבה משפחתיים. "זה מגבש, מצחיק, מחבר. ואין תירוצים - היום עם הבינה המלאכותית, הכול אפשרי".