רוב מוחלט של עם ישראל, אנשים שלא מושקעים רגשית בשנאת נתניהו או בטוויטר, חוו אמש איזה רגע של משהו שנגע להם בלב, כשהם ראו את הסרטון של ראש הממשלה ורעייתו מתחבקים ומעודדים את ענב צנגאוקר.
עד היום, נמנעתי מלכתוב על בני משפחות החטופים, התייחסתי לשמאל המופרע שבחסות הפנטזיה התמידית שלו להפלת נתניהו מוכן להתעלל בהם ולרכב על גבם, התייחסתי לקמפיין התקשורתי שברור לכל בר דעת שהעלה את מחירם של החטופים והאריך את ימי שביים, אבל על בני המשפחות עצמם לא כתבתי מילה רעה. אי אפשר. איך אפשר?
צריך לומר ביושר: עינב צנגאוקר היא לא "לביאה" ולא "לוחמת אמיצה" ולא "אמא רעה" ולא "מופעלת של חמאס", היא לא השתנתה היום באופן פתאומי. היא בסך הכל אמא. אמא מודאגת שלא נרדמת בלילה וכבר כמעט שנתיים מתגעגעת לבן שלה - כשהיא יודעת שהוא סובל ונתון בכל רגע בסכנת חיים, בידיהם של ברברים רצחניים. זהו.
וזה מספיק, ואמא נואשת במצב כזה תעשה הכל כולל הכל אם היא תחשוב שזה יקדם את שחרור הילד שלה אפילו בפרומיל. היא תנאם בהפגנות קפלן ותגדף את ראש הממשלה, אם מישהו ישכנע אותה שזה יקדם את העסקה. היא תלך גם לחבק את ראש הממשלה בדמעות, אם היא חושבת שהוא על סף עסקה. וזה לגמרי בסדר, וזה אנושי ומתבקש, וכנראה חלק גדול מאתנו היו נוהגים כך, פלוס מינוס.
אני גם חושב שראש הממשלה מבין את זה מצוין, לכן גם הוא לא אמר עליה מילה רעה לכל אורך הדרך. לכן הוא ספג בשתיקה, הוא הבין ללבה, ולכן הוא הזדהה איתה בטבעיות היום. ונדמה לי שגם היא מעריכה את זה, את הממלכתיות, את ההבנה.
הזעם שלי, היה ונשאר, על אותם לוחשי עצות אחיתופל. אלו שהסבירו לה שהשתתפות במחאות ואמירה של טקסטים קשים יקדמו בקמצוץ את שחרור מתן שלה. אלו אנשים רעים ומטונפים שמוכנים להשתמש באמא אומללה בימים הכי קשים בחייה כדי להשיג מטרה פוליטית שפלה, גם אם ביודעין הם מסכנים את הילד שלה.
אותם טיפוסים, אגב, הם הראשונים להיחשף הערב, כשהם מביעים דעה מבקרת על ההתנהלות של עינב. הטיפשים שבהם מבקרים אותה בפומבי, את "הבגידה" באידיאלים של המחנה, היותר מתוחכמים מסבירים שהם "מבינים" אותה ו"אי אפשר לשפוט" וש"גם אנחנו היינו מוכנים לנשק את מנגלה במצב כזה" (ציטוט אמיתי, מבטיח). אלה אנשים שיש להם אפס אכפתיות מהחטופים, הם המיץ של הריקבון שבתחתית החבית, הם ראו פה אירוע מבטיח פוליטית לרכב עליו, וכעת, כשנדמה להם שהשטיח הזה נשמט מתחת רגליהם, הם מאבדים את זה.
ואחרי הכל, יש משהו ברגע המזוקק הזה שתועד בוידאו שהוא מעבר לכל זה. רגע שמראה לנו שגם הקרעים הכי רחבים בעם שלנו ניתנים לאיחוי. שבסוף, אחרי כל הקצף והשצף, כולנו בני אדם שמכוונים - פחות או יותר - לאותן מטרות, ורובנו רוצים שיהיה כאן טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב.