לפני כמאה שנה, במעבדה בלונדון, הבחין ד"ר אלכסנדר פלמינג במשהו חריג: צלחת פטרי שהושארה במקרה פתוחה נעטפה בעובש. העובש הפריש חומר קטלני לחיידקים והוביל, בהמשך, לפיתוח הפניצילין, האנטיביוטיקה הראשונה, ששינתה את פני הרפואה.
פרשת חוקת מציגה את דיני טומאת מת ודרכי ההיטהרות ממנה. אדם שנגע במת נחשב טמא והוא מנותק מהחיים הציבוריים. הדרך היחידה להיטהר היא על ידי תערובת של אפר פרה אדומה ומים חיים המותזת עליו. יש פה אבסורד, כאשר זה שמטהֵר אחרים, נטמא בעצמו.
מבחינה רפואית, מגע בגופה, בזמן התנ"ך, טרם עידן חומרי החיטוי, נשא סיכון לזיהומים קשים. תהליך שריפת הפרה והאפר , שהכיל ככל הנראה סביבה בסיסית של אשלגן, ושיירי סידן ביחד עם מים זורמים, עשוי היה ליצור תערובת בעלת ערך חיטוי מסוים. אמנם לא היתה אנטיביוטיקה עדיין, אך זה בהחלט היה יכול להוות סיוע בסיסי בהיגיינה בתקופה שקדמה לרפואה המודרנית.
התורה אינה מתעכבת על הצד הטכני בלבד. עיקר העניין הוא ההשפעה הרגשית ־חברתית: החשיפה למוות מטמאת , היא משנה את מצבו הרגשי והחברתי של האדם, וזה מוכר היטב גם ברפואה. רופאים ואחיות העוסקים בקביעות בטיפול נמרץ, אונקולוגיה, טראומה וגריאטריה, סובלים לעיתים קרובות מתשישות , משחיקה רגשית, ולעיתים אף מסוג של PTSD. כנ"ל לגבי הצוות האונקולוגי שפוגש את המוות בשגרה. המיומנות, הידע והמקצועיות אינם מגנים מחשיפה רגשית, אלא לעיתים דווקא מעצימים אותה. מערכות בריאות מתקדמות כוללות כיום שגרות שימור צוות: שיחות עיבוד, הפסקות יזומות ומעגלי תמיכה.
המפגש עם המוות הוא מורכב, הוא מטמא, אך יכול גם לטהר. הרפואה הפליאטיבית, למשל, עוסקת בדיוק בכך - בליווי עדין לחיים שלמים יותר בתוך מרחב שיש בו סופיות וודאית.
פלמינג לא תכנן לגלות אנטיביוטיקה, בוודאי שלא "לטהר" את העולם ממזהמים , אבל מתוך הסקרנות שלו, נולדה מהפכה. שהצילה ובעבר ומצילה עד היום חיים רבים. וכך, גם בפרשתנו, מתוך אפר ומים, נולדת תקווה חדשה לחיים.