אתמול, ו' בתמוז, היה יום השנה למבצע אנטבה. כמה עצוב ומביש בעיני, שביום הזה המשיך ראש הממשלה שלנו, שזה-עתה הביא אותנו לנצחון מרשים כל כך מול איראן, לפעול לקידום עסקה שתשחרר מהכלא כ 1,000 מחבלים, בהם כאלה שלא שוחררו בעסקה הקודמת משום שהשב"כ - התומך מאד בעסקאות כאלה - הגדיר אותם, ולא בכדי, כ"מחבלי ווטו" שאין לשחררם.
עוד יותר נורא בעיני, ששחרור 1,000 המחבלים הוא "הכסף הקטן" במחיר העסקה. המחיר כולל גם עצירת המלחמה רגע לפני הכרעתה, חיזוק מאסיבי לחמאס באמצעות הזרמת כמות עצומה של משאיות "סיוע", נסיגה מאזורים שכבשנו, ונצטרך לכבוש שוב, בדם חיילינו, השארתם-מאחור של 10 חטופים חיים לתקופה ארוכה מאד, וחמור מכל: המשך הפסקת האש לפרק-זמן בלתי ידוע, במהלכו ינוהל מו"מ על סיום המלחמה - כלומר כניסה כמעט-ודאית לאותו קוראלס שמוביל בהכרח לנסיגת ישראל מעזה ללא הכרעת חמאס.
בדיוק מהקוראלס הזה השכלנו לצאת מבעוד מועד, אז בליל שבת פרשת שמות, כאשר הקבינט הצביע פה אחד בעד החלטה הקובעת שישראל לא תסכים לסיום המלחמה בעזה אלא בהשגת כל מטרותיה. ההחלטה הזו שקיבלנו אז, איפשרה לישראל להימנע מכניסה לקוראלס-הכניעה, וסללה את הדרך לחזרה ללחימה. בזכותה החלטנו להישאר בממשלה, ביודענו שהעסקה היא כשלון נורא, אבל טקטי, ושיש להתמקד בנצחון האסטרטגי - השגת כל יעדי המלחמה.
יש לי, ולנו, מחלוקת עמוקה מאד עם ראש הממשלה על אופן ניהול המאמץ להשבת החטופים. לטעמנו, צריך היה לנהל את המאמץ הזה - כפי שאומר צביקה מור - על בסיס שאלת המחיר שישלם חמאס על החטיפה, ולא המחיר שנשלם אנחנו. כי המחיר הנורא-מכל שאנחנו משלמים על העסקאות האלה - הוא מחירן של החטיפות הבאות, שודאי תגענה. כשאויבינו מבינים שאנחנו יודעים לנצח באיראן, ובה-בעת לא מצליחים לנצח את בעזה בגלל החטופים, הם מבינים שזה הכלי היעיל ביותר במלחמה נגדנו. או כמו שכתבה ועדת וינוגרד: "אם האתוס החברתי בישראל היה שנכון לשלם כל מחיר לשחרור חטופים - היה מתעורר סימן שאלה משמעותי לגבי יכולתה של ישראל לשרוד באזור בו היא ממוקמת". לדאבוננו, למצב הנורא הזה מוביל אותנו "קמפיין החטופים". ואותו בדיוק עלינו למנוע.
איך תוכל ישראל להיחלץ מהקוראלס, שכל שרי הקבינט כולם, בהצבעתם בליל שבת פרשת שמות, היו נחושים לא להיכנס אליו. איך תשמור על נחישותה, אל מול הלחץ שעלול להפעיל נשיא ארה"ב טראמפ, שאמר כבר שהוא מתכוון להיות "מאד תקיף עם נתניהו לגבי סיום המלחמה"? זו השאלה המטרידה ביותר. היא מטרידה משום שקל מאד לייצר "פייק נצחון", בעצם זה בדיוק מה שמנסה, בשבוע האחרון, לייצר קמפיין-סיום-המלחמה במתכונתו החדשה: לספר לנו ש"כבר ניצחנו", לגרום לנו "לעבוד על עצמנו" ולבחור, במקום בנצחון אמתי, בנסיגה חגיגית שתוביל אותנו היישר לאוסלו ג', ולשביעי-באוקטובר ב'.
אין הדבר תלוי אלא בנו. אם ראש הממשלה ישאר נאמן להבטחתו (רק השבוע) ש"לא יהיה חמאסטאן", אם השר דיכטר ישאר נאמן להבטחתו (השבת ב"מקור ראשון") ש"חמאס לא ישלוט בעזה", אם השר אלי כהן ישאר נאמן להבטחתו (השבת ב"בשבע") שיתנגד לכל עסקה שתשאיר את חמאס בשלטון בעזה וש"סילוקו של חמאס לא יכול להיות רק על הנייר, אלא הלכה למעשה", אם כל אחד ואחת משרי הקבינט שהביעו עמדה זו מעל כל במה - ישאר נאמן למילותיו ולהחלטתנו המשותפת - נדע לעמוד ולא ניכנס לקוראלס הזה.
והנשיא טראמפ? אני מאמינה, שמי שלימד את העולם כולו את המושג "פייק", לא ירצה שיירשם על שמו "פייק ויקטורי". אני מקוה, שהנשיא שראה לעצמו זכות גדולה וגם חובה היסטורית להיות שותף בהשמדת מכונת-ההשמדה האיראנית - ירצה להיות שותף גם בחיסולה של מכונת-ההשמדה החמאסית, שיצרה את זוועות השביעי-באוקטובר, ולא ירצה, חלילה להיות הנשיא שאומר לישראל "דונט" ומונע ממנה להשמיד את הרוע האכזרי הזה. אני מעריכה, שהנשיא שהיה לו האומץ להגיד לעולם כולו, שהפתרון האמתי לעזתים הוא הגירה, משום שאין להם שום עתיד בעזה - ידע לעמוד מאחורי החזון שלו-עצמו, ולהפעיל את מלוא כובד משקלו ויכולותיו כדי לממש את החזון הזה.
ואחרי שכתבתי כל זאת, עדין חשוב להבהיר: כחברת כנסת, כחברת ממשלה וכחברת קבינט - אני תולה את ההצלחה בנו, ולא בנשיא ארה"ב. אני ממקדת את הציפיות הללו בראש הממשלה שלנו, שגם אם אני חלוקה עליו קשות בנושא העסקאות הנוראות עם החמאס, עדין אני מצפה שהוא לא יאפשר "פייק-נצחון", שלא ינסה וגם לא יאפשר לרמוס את ההחלטות שקיבלנו יחד בקבינט, ושיתמיד במאמץ להוביל את המערכה בעזה לנצחון אמתי שיהדהד לדורות.
כתבתי שאין הדבר תלוי אלא בנו, אבל האמת חייבת להאמר: הנצחון תלוי בראש ובראשונה בחיילים הגיבורים שלנו, ובמשפחותיהם. באורך הנשימה שלהם, במסירות הנפש שלהם, בנחישות שלהם להמשיך ולחתור אל המטרה, בהבנה שלהם שכל מה שהושג עד עתה בעזה - הושג אך ורק בזכותם, בהכרה הברורה שלהם שהם כבר עשו במערכה הזו את הבלתי אפשרי: נלחמו בתת-תנאים מכל בחינה, ובכל זאת הצליחו שוב ושוב, בידיעה העמוקה שלהם שהם שותפים למאמץ קשה-מנשוא אבל בעל משמעות היסטורית, באלף-ואחת הדוגמאות שהם יכולים לתת לעצמם עד כמה הראש הגדול שלהם הוא זה שפיצח מצבים בלתי-אפשריים, והלב הענק שלהם הוא זה שאיפשר לכולנו להמשיך למרות הכל. אני לא רק אסירת-תודה לחיילים שלנו, ולמשפחות שלהם. אני סומכת עליהם יותר מכל.
החיילים הם גם הערובה לכך שלא ניחלש ולא ניכנע, וגם הערובה לכך שלא נרמה את עצמנו ולא נמכור לעצמנו "פייק נצחון". כל חייל בעזה יודע היטב נצחון אמתי מהו, רואה בעיניים אם שלטון חמאס פורק או עדין קיים. כשמדברים על פירוז של עזה - כל חייל בעזה יודע האם תשתיות הטרור של החמאס שם כבר פורקו או שזה "פייק פירוז". החיילים יודעים, אותם אי אפשר להונות.
וכשהחיילים האלה, מילואימניקים שנמצאים לרגע על אזרחי, פצועים שנזעקו ובאו מהשיקום, הורים של חיילים שעדין בעזה, נשים שנושאות על שכמן את עול המלחמה, משפחות שכולות של אלה שיצאו למלחמה הצודקת מכל ולא שבו - כשכל אלה יוצאים לרחובה של עיר, ומקימים מאהל מול משרד ראש הממשלה בדרישה להכרעה - לי זה נותן גם כח וגם תקוה, ובה-בעת גם אזעקת-אמת וגם מחוייבות מאד גבוהה.
"וישמע הכנעני מלך-ערד יושב הנגב, כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל, וישב ממנו שבי" - את הביטוי "דרך האתרים" מפרש רש"י "דרך הנגב שהלכו בה המרגלים", כאומר: הנה חוזר עם ישראל אל מבחן-חטא המרגלים כדי לתקן אותו, ושוב אינו אומר "לא נוכל… כי חזק הוא ממנו", אלא להפך: עם ישראל מסתער על האויב העמלקי, גובה ממנו מחיר כבד על השבי ששבה, גם אם "אינה אלא שפחה אחת", ומכה בו עד חרמה.
אף אנו נתקן את חטא המרגלים של דורנו, לא נחזור על טעויות עבר, נכה באויבינו עד חרמה. נבטיח לחיילינו, לעמנו, לעצמנו: לא יהיה פייק-נצחון, לא פייק-פירוז, ולא פייק-הכרעה. יצאנו למלחמה שאין צודקת ממנה כדי לנצח, ובעזרת ה' - יחד ננצח.