כמעט שנתיים חלפו מאז החל צה"ל לפעול בעזה בתגובה לטבח ה-7 באוקטובר, ורבים בציבור הישראלי תוהים מדוע, למרות ההקרבה העצומה והמחיר האנושי הכבד, ישראל אינה מכריעה את חמאס.
בשטח, צה"ל חוזר שוב ושוב לאותם אזורים, נעצר לפני פעולות מכריעות, נמנע מהטלת מצור הרמטי, מהזזת אוכלוסיה אל מקומות סטריליים, מהתמרון אל מוקדי הנהגת האויב - ושומר בפועל על מצב קיים של דישדוש וקיבעון אסטרטגי.
מאחורי הקלעים מתגלה פער עצום בין ציפיות הציבור לבין מדיניות הדרג המדיני והביטחוני הבכיר. הציבור הרחב - זה שנלחם, נושא בעול, שולח את בניו ובנותיו לקרב, וסופג קורבנות כבדים - דורש הכרעה מוחלטת. מנגד, ההנהגה פועלת לפי סדר יום אחר, שמונע מכמה שיקולים עמוקים: פוליטיים, משפטיים, בינלאומיים ואידיאולוגיים:
1. החטופים כתירוץ - ולא מטרה אסטרטגית
לכאורה, הרצון להשיב את החטופים היא משימה מוסרית ולאומית. אך בפועל, הוא הפך לכלי שמונע מהדרג המדיני והצבאי לבצע מהלכים צבאיים נרחבים ומכריעים. טענה קבועה היא ש"אי אפשר לשחרר את החטופים בכוח", ובשם הטענה הזאת צה"ל נמנע מלתמרן לאזורים שבהם ייתכן ונמצאים חטופים - מה שהופך אזורים אלו ל"מקלט בטוח" לשארית הנהגת חמאס. ( זאת למרות הצלחות יחסיות יפות במבצעי חילוץ בעבר).
2. תיקון סמלי וכפרה לכישלון ה-7 באוקטובר
בקרב מקבלי ההחלטות שוררת תחושת אשמה עמוקה על קריסת המודיעין וההגנה בשביעי באוקטובר. את המתים אי אפשר להחיות אך השבת החטופים נתפסת כדרך "לכפר" על אותו כישלון. הם מאמינים כי אם יצליחו להביא לסגירת המעגל הזה - יוכלו למחול לעצמם על האשמה ההיסטורית.
3. שיקולים פוליטיים פנימיים
לא ניתן להתעלם מהעובדה שמי שישיב את החטופים - ירוויח רווח פוליטי עצום. לאחר חודשים ארוכים שבהם הפכו החטופים בעקבות קמפיין השפעה עצום בהיקפו לסמל בתודעה הישראלית והבינלאומית, ברור שמי שיתויג כ"מחלץ" יקבל עוצמה ציבורית וקרדיט פוליטי מרחיק לכת.
4. השפעה של גורמים בינלאומיים
קטאר, המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, וגופים בין-לאומיים נוספים פועלים מאחורי הקלעים להשאיר בעזה שלטון פלסטיני כלשהו - עדיף מבחינתם חמאסי או חצי-חמאסי - על מנת לטעון ל"ניצחון מוסלמי". כך הם בונים שלב נוסף בפרויקט ההחלשה והדה-לגיטימציה של ישראל בזירה הבין-לאומית.
5. פחד מאומות העולם והדין הבין-לאומי
ישראל אינה נוקטת בפעולות אסטרטגיות נחוצות כמו הזזת אוכלוסייה, יצירת אזורי ביטחון סטריליים או עידוד הגירה - למרות שלכאורה מדובר במהלך צבאי יעיל ומציל חיים. הפחד להיות מואשמים כ"פושעי מלחמה" שולט בשיקולי ההנהגה. גם כשיש תמיכה אמריקאית או גיבוי שקט - ישראל נמנעת.
6. חוות הדעת הסודית - וההחלטה לשתק
בתחילת הלחימה הוזמנה על ידי הרמטכ"ל הקודם הרצי הלוי חוות דעת סודית של הפצ"רית, לפיה לא ניתן להגן משפטית על פעולות מסוימות. המסמך הזה - שמעולם לא הוצג לכנסת או לציבור -( למרות דרישת יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין וח"כ עמית הלוי) הפך לכלי המרכזי שמכתיב את גבולות הגזרה של צה"ל. התוצאה: אימוץ כמעט עיוור של פרשנות משפטית קיצונית, תוך דחייה של המנהג המקובל בצבאות ברחבי העולם וגם של עמדות מנוגדות ספציפיות של מומחים עולמיים לדין בינלאומי, כמו פרופ' יוג’ין קנטורוביץ או פרופ' אבי בל ורבים אחרים.
7. שיקולים כלכליים ומנגנוני שחיתות
אספקת הסיוע ההומניטרי לעזה לא פסקה - גם כשהתברר שהוא משרת בפועל את חמאס. מדובר במיליארדי שקלים שמוזרמים דרך ארגונים, חברות ותיווכים. גורמים רבים, גם בישראל, נהנים מהמשך הלחימה בעצימות נמוכה ומהזרמת הסיוע. ובמילים אחרות: יש מי שמרוויח מכך שחמאס חי ונושם.
8. אידיאולוגיה ישנה - אמונה בפרטנר פלסטיני והקשר להסכמי אברהם המחודשים
חלקים מהאליטה הביטחונית והפוליטית בישראל, חרף אירועי אוקטובר, עדיין מאמינים שהפלסטינים הם "פרטנר לשלום". וחלק התאהבו ברעיון הסכמי אברהם כל כך עד שהם מוכנים לבלוע את הגלולה הסעודית הרעילה שבתוכם: הדרישה למדינה פלסטינית. מבחינתם, גם אם חמאס אינו פרטנר - יש לבנות בהדרגה שלטון חלופי. ולכן אסור למוטט לחלוטין את תשתיות השליטה בעזה.
לכך יש להוסיף טענה קשה אך בלתי נמנעת: רבים מהנופלים והלוחמים מגיעים מהמגזר הציוני-דתי והמחנה הלאומי, זה שמאמין בהכרעה מוחלטת. האם יש כאן שמחה לאיד או לכל הפחות רצון להחליש ולשחוק באמצעות סבל את הציבור שנחשב "בלתי מתפשר"? זוהי שאלה נוראה - אך חשובה.
לסיכום:
למרות שהציבור מצפה לניצחון - לממשלת ישראל ולצמרת הביטחונית יש מטרות אחרות. לא מדובר בכשל טקטי, אלא בבחירה אסטרטגית. בעוד החיילים נלחמים וממשיכים לשלם בדם, ההנהגה שומרת על סטטוס קוו שמשרת סדר יום פוליטי, משפטי ואידיאולוגי שאינו כולל הכרעה.
זהו לא רק מאבק מול חמאס. זהו מאבק על עצם הזכות של ישראל להילחם - באמת - למען קיומה.