לדבריו, בוש האבא ניצח במלחמה ב-91' מול סדאם חוסיין ובסקרים זינק ל-90% פופולריות, אך שנה לאחר מכן התרסק עם 39% והובס על ידי קלינטון בבחירות.
לדברי אטינגר, הבוחר האמריקני רואה חשיבות רבה יותר בהישגים כלכליים מאשר בהישגים במלחמה בעירק או בכל נושא אחר. נוסף על כך למעשה המלחמה לא נגמרה, גם אם הושג הישג. המזה"ת הוא אזור בלתי צפוי, והטרור העירקי הוא רק פרק אחד בו. עדיין ממתינות אירן וסוריה, וגם בעירק עצמה טרם הסתיימה המלאכה, ולכן מוקדם מדי לחגוג, אומר אטינגר.
הוא מציין עוד כי מצבה הכלכלי של ארה"ב רחוק מלהשביע רצון. ישנם סימני התאוששות, אבל הם לא מבוססים דיים. אם המצב לא יראה סימני שיפור ניכרים עד יולי-אוגוסט 04', בוש יהיה במצב גרוע גם אם לכד את סדאם חוסיין.
אטינגר מוסיף כי לכידתו של סדאם חוסיין אינה מבשרת טובות עבור ישראל, אלא להיפך. גם אחרי מלחמת המפרץ בשנת 91' החלו האמריקנים להפעיל לחצים אדירים על ישראל.
אין ספק, אומר אטינגר, כי יופעלו לחצים גדולים על ישראל משום שמחלקת המדינה סבורה כי יש לשלם במטבע ישראלי כדי להרגיע את הערבים ואת המוסלמים מסביב.
מחלקת המדינה, ה-CIA וגם חלקים במועצה לביטחון לאומי בוושינגטון שבויים, לדבריו, בתפיסה פשטנית לפיה הסכסוך הערבי-ישראלי הוא לב-לבו של המזרח התיכון, ולכן כדי להרגיע את המפרץ הפרסי או את עירק יש ללחוץ על ישראל.
אטינגר מציין כי העמדתו של סדאם חוסיין לדין היא התרחשות חסרת משמעות, משום שאת המהלכים מובילים צ'ייני ורמספלד, הפועלים לפי תפיסה כי כדי להכות את הטרור אין מעמידים טרוריסטים לדין אלא מורידים אותם על ברכיהם, מחסלים ומשמידים אותם. לכל התפאורה המשפטית, אומר אטינגר, אין חשיבות כלל.
כדאי לתת את הדעת, הוא אומר, כי את המלחמה בטרור מנהלת אסכולת צ'ייני-רמספלד, אסכולה ממנה ישראל יכולה ללמוד, לפיה אין מנהלים מו"מ עם טרור ואין מנסים לחיות עמו בדו קיום, אלא מחסלים ומכריעים אותו ועוקרים את התשתית.
לדבריו, הנשיא בוש מראה דוגמה כיצד יש להתמיד במלחמה בטרור, והוא גם קיבל שכר על התמדתו. יש בכך שיעור עבור מנהיגים ישראלים, אומר אטינגר, הנוטים למהר ולהיכנע לפיתוי וללחץ ולגבש תכניות חדשות ולשנות אסטרטגיה. (ר)
לדברי אטינגר, הבוחר האמריקני רואה חשיבות רבה יותר בהישגים כלכליים מאשר בהישגים במלחמה בעירק או בכל נושא אחר. נוסף על כך למעשה המלחמה לא נגמרה, גם אם הושג הישג. המזה"ת הוא אזור בלתי צפוי, והטרור העירקי הוא רק פרק אחד בו. עדיין ממתינות אירן וסוריה, וגם בעירק עצמה טרם הסתיימה המלאכה, ולכן מוקדם מדי לחגוג, אומר אטינגר.
הוא מציין עוד כי מצבה הכלכלי של ארה"ב רחוק מלהשביע רצון. ישנם סימני התאוששות, אבל הם לא מבוססים דיים. אם המצב לא יראה סימני שיפור ניכרים עד יולי-אוגוסט 04', בוש יהיה במצב גרוע גם אם לכד את סדאם חוסיין.
אטינגר מוסיף כי לכידתו של סדאם חוסיין אינה מבשרת טובות עבור ישראל, אלא להיפך. גם אחרי מלחמת המפרץ בשנת 91' החלו האמריקנים להפעיל לחצים אדירים על ישראל.
אין ספק, אומר אטינגר, כי יופעלו לחצים גדולים על ישראל משום שמחלקת המדינה סבורה כי יש לשלם במטבע ישראלי כדי להרגיע את הערבים ואת המוסלמים מסביב.
מחלקת המדינה, ה-CIA וגם חלקים במועצה לביטחון לאומי בוושינגטון שבויים, לדבריו, בתפיסה פשטנית לפיה הסכסוך הערבי-ישראלי הוא לב-לבו של המזרח התיכון, ולכן כדי להרגיע את המפרץ הפרסי או את עירק יש ללחוץ על ישראל.
אטינגר מציין כי העמדתו של סדאם חוסיין לדין היא התרחשות חסרת משמעות, משום שאת המהלכים מובילים צ'ייני ורמספלד, הפועלים לפי תפיסה כי כדי להכות את הטרור אין מעמידים טרוריסטים לדין אלא מורידים אותם על ברכיהם, מחסלים ומשמידים אותם. לכל התפאורה המשפטית, אומר אטינגר, אין חשיבות כלל.
כדאי לתת את הדעת, הוא אומר, כי את המלחמה בטרור מנהלת אסכולת צ'ייני-רמספלד, אסכולה ממנה ישראל יכולה ללמוד, לפיה אין מנהלים מו"מ עם טרור ואין מנסים לחיות עמו בדו קיום, אלא מחסלים ומכריעים אותו ועוקרים את התשתית.
לדבריו, הנשיא בוש מראה דוגמה כיצד יש להתמיד במלחמה בטרור, והוא גם קיבל שכר על התמדתו. יש בכך שיעור עבור מנהיגים ישראלים, אומר אטינגר, הנוטים למהר ולהיכנע לפיתוי וללחץ ולגבש תכניות חדשות ולשנות אסטרטגיה. (ר)