לפני חמש שנים, שבוע לפני תחילת החופש הגדול, נכנס לכיתה ו' המאבטח של בית הספר - אדם מבוגר שעלה מרוסיה ונמצא בארץ כבר שנים.
חשבתי איך לנצל את הימים האחרונים האלה, שבהם התלמידים מתיישבים מולך בלי ספרים ומחברות, וסוף־סוף אפשר ללמד אותם דברים מעשיים לחיים - ולא רק למבחנים.
כיוון שהוא לא יכול היה, כמובן, לעזוב את עמדת השמירה שלו, הוצאתי את התלמידים לעמוד מול הביתן שלו, ולמשך שעה אחת - הוא החליף אותי.
ואיזה שיעור הוא לימד אותם - לפנתאון.
הוא התחיל לספר להם על הקשיים שחווה בארץ, ועל עשרות העבודות שמהן נדחה לאחר ששלח קורות חיים. ברוסיה הוא היה מהנדס תוכנה, אך בארץ נחשב למבוגר מדי. למרות כל הכישלונות הללו, הוא לא התייאש - ניסה שוב ושוב עד שמצא, לבינתיים, עבודה כמאבטח.
"אתם מבינים, תלמידים," אמר להם, "ייאוש זה לא אופציה. גם אם עכשיו אני עובד בעבודה שלא מתאימה לי - כי אני מהנדס - תדעו שלפעמים בחיים צריך להוריד את הראש, כמו דשא, לפני שמרימים אותו בחזרה."
ואז הוא סיפר לתלמידים על התחביבים שלו, ושאל:
"אתם חושבים שאתם מכירים אותי? אבל אין לכם מושג שאני גם צפר מקצועי, מנגן כבר עשר שנים בפסנתר, צייר, אסטרונום, ודובר עוד שלוש שפות ברמת שפת אם: אנגלית, רוסית וצרפתית."
הסתכלתי על התלמידים שלי, שהיו בהלם מוחלט. אף אחד מהם לא דמיין לעצמו שהשומר ה"שקוף" הזה - שסוף־סוף הם יודעים מה שמו - הוא למעשה הרבה יותר משכיל מרוב ההורים שלהם. רק שעכשיו הוא מחפש את עצמו, נמצא בין עבודות, ולא מפסיק לשלוח קורות חיים.
זה היה מדהים. לאורך כל השיעור, גם התלמידים עם מורכבויות קשב וריכוז לא הפסיקו להקשיב לו - אפילו לא לרגע אחד.
ואז הוא דיבר איתם על שעות הבוקר המוקדמות שבהן הוא קם, מחפש ציפורים, על המשקפת היקרה שחסך שקל לשקל כדי לקנות, על היצירות המוזיקליות שהוא אוהב במיוחד, וגם הסביר להם על הטלסקופ המשוכלל שהביא מרוסיה, ואיך מזהים את הדובה הגדולה במפת הכוכבים.
עד סוף השנה לא הייתה הפסקה אחת שלא התגודדו סביבו לפחות שישה תלמידים - באו, שאלו, חקרו, וגילו איזו אנציקלופדיה של ידע מחכה להם בביתן השמירה.
מסתבר שלפעמים לא מספיק לומר לאדם "בוקר טוב" ו"להתראות" כדי באמת לתהות על קנקנו.
בחוברת הנפלאה של "ותן חלקנו" על יום ט' בתמוז שואלים: מדוע אהרון הכהן זכה להיות אהוב על כל העם? ועונים שהוא היה ותרן גדול. בהמשך מדגישים כמה חשוב לוותר בחיים.
ואז מובא שם סיפור, בעיניי לא פחות ממדהים, מרגש ומקסים, על ה"חפץ חיים", שישב בערב יום כיפור בבית הכנסת בראדין. בסוף התפילה הוא הבחין ברווק מזדקן, שבניגוד לשאר המתפללים שמיהרו לביתם, נשאר לשבת על כיסאו. כי תכל'ס - לאן כבר היה לו ללכת? משפחה אין לו, ילדים אין לו, וגם אישה אין לו.
וה"חפץ חיים", שהיה ידוע כמי שמדקדק מאוד בזמן ומנצל כל רגע, לא התחיל מיד את חשבונות הנפש המפורסמים שלו. במקום זאת, התיישב ליד אותו רווק, ובעדינות החל לשתף אותו בכך שהוא עצמו - החפץ חיים - התייתם בגיל 10, נשלח לבד לווילנה, ולאחר מכן נשא לאישה את בתו של אביו החורג.
כך ישב לצידו, דיבר איתו, ניחם אותו וחיבק אותו במילים חמות. לא אמר ולו מילה אחת של מוסר - אף שלכאורה זה היה הרגע המתאים ביותר לכך.
כשקראתי את הסיפור המדהים הזה - על האנושיות של החפץ חיים, על גדלותו של האיש הכל כך מיוחד הזה, על האינטליגנציה הרגשית המרשימה - חשבתי על כל הרווקים והרווקות שלעיתים מרגישים זרים ומנוכרים בתוך בית הכנסת.
ובתפילות שלהם - לא רק שהם משתוקקים למצוא את החצי השני שלהם, אלא שהם גם כמהים לכך שיגיע ה"חפץ חיים" הפרטי שלהם. שיראה אותם. ינחם אותם. יניח הכול בצד - ויחבק אותם, פשוט כך, במילים.
כן, גם אם מדובר בליל "כל נדרי".