שוקי גלבוע
שוקי גלבועצילום: ברוך גרינברג

שוקי גלבוע, מהדמויות הבולטות והאהובות של ההתיישבות בבקעת הירדן, וממייסדי היישוב גיתית, הלך לעולמו.

גלבוע ורעייתו שרה עלו לגיתית בשנת 1978, חדורי חזון ותחושת שליחות: להפריח את השממה ולהקים חיים יהודיים על אדמת הבקעה.

הם ניסו לגדל עשרות גידולים - מפלפלים, עגבניות וארטישוק ועד מנגו, אפרסקים ותאנים - אך הדרך הייתה רצופת אתגרים. בסופו של דבר, גידול ענבי המאכל תחת מחסה ותמרים שניטעו בכיכר הירדן הפכו לסיפור ההצלחה החקלאי.

בראיון שהעניק בעבר לעיתון 'מקור ראשון' התריע שוקי: "אנחנו יודעים לכרות את הענף שאנחנו יושבים עליו. רוב הידע החקלאי של המתחרים - מגיע מאיתנו. המפעלים מוכרים טכנולוגיה ועושים כסף, והחקלאים הולכים ונעלמים. זו רוטינה ישראלית ידועה".

שוקי ז"ל נולד בכפר אתא להוריו שרה ויצחק סטניסלבסקי, ניצולי שואה ובני חסידות קוצק מפולין. אביו עלה ארצה באוניית המעפילים "פאריטה" טרם פרוץ השואה, ואמו נמנתה עם מייבשי הביצות בכפר חסידים.

את דרכו החלוצית החל במסגרת גרעין נח"ל "מגשימים" בבארות יצחק ובהמשך שירת בהיאחזות קיבוץ מעלה גלבוע - שם פגש את רעייתו לעתיד, שרה רוזן, בתו של המתורגמן המיתולוגי ממשפט אייכמן וקריין התנ"ך של קול ישראל, ואחותו של האמן חנוך רוזן.

לאורך השנים שימש שוקי כפקח של רשות שמורות הטבע באזור השרון, הבקעה וצפון ים המלח - תפקיד שהפגיש אותו מקרוב עם הנוף והפוטנציאל הגלום בהתיישבות באזורים אלו. בגיתית הקים את ביתו והחזיק במטע תמרים בן כ-20 דונם.

דמותו של שוקי גלבוע תיזכר כאיש אדמה, חלוץ בעל חזון ואמונה, שראה במו עיניו כיצד אפשר לבנות יש מאין - ולהפוך בקעה שוממה לנווה מדבר פורח. יהי זכרו ברוך.