ב-18.12.23 לפני קצת יותר משנה וחצי עמדתי מול בית ראש הממשלה בשכונת רחביה וירושלים וזעקתי.
הסיבה לזעקה - היתה ההבנה שהיכתה בי כבר אז כי למרות הטבח הנורא שזה עתה פקד אותנו פני ממשלת ישראל אינם למלחמת חורמה, מיטוט חמאס מלא והגירת כל תושבי עזה כדי להעניק פתרון אמיתי ושלם לדורות אלא לעיסקת כניעה משפילה (זאת בעקבות הצהרות גלנט וביבי באותו הלילה לאחר ביקור שר ההגנה האמריקני דאז אוסטין שדיברו על הליכה לפתרון בו יצא צה"ל מצפון הרצועה, התושבים העזתים יחזרו לבתיהם, ופקידים פלסטינים יקבלו את ניהול עזה לידיהם), מאז נשפכו הרבה זמן והמון דם בעזה.
ישראל שילמה מחיר דמים נורא ואיום (גדול יותר מזה שנדרשה לו בכדי להביס את כל צבאות ערב הסדירים במלחמת ששת הימים וגם יקר מזה שנדרשה לו בכדי להכניע את אש"ף ואת הצבא הסורי יחד ולכבוש מידם את כל לבנון במלחמת שלום הגליל) אך הניצחון המוחלט שראש הממשלה הבטיח שוב ושוב. בושש מלבוא. במקום סדר הפעולות הצבאיות הפשוטות ההגיוניות והנדרשות (עליהם דיברו שוב ושוב רבים וטובים וביניהם: תא"ל עופר וינטר [אשר תיאר את התוכנית ההגיונית והפשוטה הזו במו אוזניי ימים בודדים לאחר תחילת המלחמה] , חזי נחמה גיורא איילנד ופורום המפקדים [שגם הציגו לציבור את "תוכנית האלופים"], השר עמיחי שיקלי ח"כ עמית הלוי ועוד ועוד...) שאותם סירבה המערכת לעשות בכל תוקף.
במקומה קיבלנו את שיטת הפשיטות המטורפת שהוביל המטכ"ל הרצי הלוי שהתכתבה באופן מחריד עם טקטיקת חמאס, כך שבמהלכה, לא רק ששילמנו את מחיר הדמים המלא של כל כניסה מחודשת לשטח הבנוי אלא גם פינינו את אותו תא השטח בדיוק בזמן כדי שחמאס יוכל למלכד אותו שוב.
כיום, כולנו כבר יודעים היטב מי שילם את המחיר. אך ההבטחות לניצחון מוחלט לא נעלמו ואף להפך, התגברו, כאשר הוחלפו הרמטכ"ל ושר הביטחון , כעת, לקראת מבצע "מרכבות גדעון" והצלחות בחזיתות אחרות היה נדמה שגלגל המלחמה בעזה שוב יצבור את התנופה המקורית שאבדה לו אי אז בהפסקת האש המקורית חודש וחצי לאחר תחילת המלחמה.
זה כמובן לא קרה והצבא המשיך וממשיך לדשדש בפועל עד לרגע זה תוך שהוא זז מעט מעט (מה שנקרא "בקצב הדי-9") של האוגדות . כלומר ללא אישור לתמרן לתוך השטח או לבצע מהלכים צבאיים של ממש מצד הפיקוד העליון של צה"ל, בזמן שרוב הלוחמים בשטח מועסקים בהגנה סיזיפית על עצמם ועל כלי ציוד מכניי הנדסי כבד שעוסק בהריסת מבנים בפריפריה העזתית. (ברוב המקרים ביוזמה מקומית בדרג האוגדתי (כמו למשל במקרה המפורסם של הרב הדיין זרביב שליט"א היקר שכלל לא היה איש צמ"ה בעברו הצבאי).
בינתיים, עשתה ישראל עסקאות שבהן גם שיחררה אלפי מחבלים רוצחים (באישון ליל ובמהירות רבה כדי שאיש לא יוכל להספיק ולערער) גם נסוגה משטחים שהשיגה בדי עמל ודם לוחמים יקר וגם השאירה בכל משך "הפסקת אש הומינטרית" כזו את השטח חשוף לחוליות החבלה של חמאס שמיהרו למלכד ולמטען את מה שאפשר למלכד לקראת המשך פגיעה בחיילנו בסבב הבא והבלתי נמנע, (סעיף אמיתי ובלתי נתפס בהסכם כזה למשל הוא שלישראל אסור להפעיל אמצעי תצפית עילית כדי לדעת מה קורה בשטח בזמן שהיא יוצאת ממנו).
במשך כל הזמן הזה תודרכו חברי הקבינט סמוטריץ ובן גביר ובני הלוויה הקואליציונית שלהם באופן פרטי, השכם והערב על ידי שורה אינסופית של קצינים, מילואימניקים, מומחים, אזרחים מודאגים פרטיים או כאלה הקשורים לארגונים בימין, הם ידעו ויודעים הכל. הם הבינו היטב בחושיהם החדים כבר בתחילת הדרך כי צמרת הצבא עושה דה פאקטו רק מה שהיא מעוניינת בו, כי היא מתדרכת באופן שקרי ומעוות לאור מה שנוח לה, כי מערכת המשפט הצבאית או האזרחית אינה סופרת אותם או את דרישותיהם ושולטת הלכה למעשה בגבולות הגזרה המצומצמים של עשה ובעיקר לא תעשה של הצבא, וכי ראש הממשלה אינו מכריח ואינו כופה על הצבא או מערכת הביטחון את מה שסוכם בדיוני קבינט וכך למעשה מנהל כפי שכתבתי כאן אתמול: "מלחמת שולל" ארוכה ומדממת שמי שמשלם עליה את המחיר הכבד מכל הוא אותו הציבור אשר שלח אותם להיות נציגיו.
ציבור המתנגד בכל מאודו לעיסקאות המטורפות שהכשרתן התודעתית נתמכת מבחוץ בתקציבי עתק בקמפיינים מצד אויבי ישראל ואשר מרימות אל נס קומץ ישראלים חטופים (כביכול על רקע ערכי-מוסרי-יהודי של ערך פדיון שבויים שיצא מכל פרופורציה או גדר הלכתי מוכר) והופכות אותם לאירוע מגה -אסטרטגי המשווה את ערך חייהם לערך חייהם של כלל אזרחי ישראל והעם היהודי כולם, ומסכן הלכה למעשה את כל אלה בזמן מלחמה קיומית (כולל בשלבים מוקדמים יותר של המלחמה שבה האיום הנשקף מהחזית הלבנונית והאיראנית או חזיתות נוספות אשר בכולן היתה ישראל נדרשת לצה"ל חזק בשיא כוחו).
כעת למרבה הצער והחרדה , שוב מתרבים הסימנים המטרידים מוושינגטון. שוב מדברים על עסקת כניעה. שוב העטיפה התקשורתית המוכרת: אייטם רודף אייטם ומתאר לציבור את הישגי צה"ל המופלאים, ראיונות ברוח ובסגנון "נדע לתת מענה" וידיעות חוץ המספרות כי "חמאס על סף קריסה", והחל מהבוקר גם ראיונות עם אבו-שבאב חדש שמוכן "להחליף את הנהגת חמאס המגונה", ורוח אופטימית-מדומה שנושבת מכיווני התקשורת. הנה, ניתן לצאת מעזה בכבוד.
בפועל? זוהי בדיוק אותה כניעה מתוכננת מראש, עוד מאז ה-18.10.23, במשך כל הזמן הזה הם פשוט חיכו כדי להתיש את הציבור ולתת לדם מה7.-10 להתקרר.
אין מה לבוא בטענות לציבור הישראלי ששוב מקבל את ה"הרגעה" שמחירה דם לוחמים נוסף. אולי דמם של חיילים שעוד לא נשלחו. אולי דמם של חיילים שכבר שבו. אבל ודאי לא דמם של יושבי האולפנים ומקבלי ההחלטות בקריה ובממשלה.
אבל כאן מגיע רגע האמת האחרון בהחלט של סמוטריץ' ובן גביר.
כי אי אפשר עוד להסתתר מאחורי דיבורים ממלכתיים ריקים. אי אפשר לומר "לא ניתן יד" - ואז לשתוק כששוב נותנים. אי אפשר לדבר על הכרעה - ואז להחליק עוד עסקת כניעה.
השניים הללו, שרצו בבחירות על גלי התקווה לשינוי אסטרטגי, על מדיניות ברורה ותקיפה מול אויבינו, על הפסקת שיטת אוסלו הישנה והרעה והכניע לסחטנות ולטרור - עומדים עכשיו למבחן שאין ממנו דרך חזרה.
לא עוד הצבעות שקטות. לא עוד רמיזות. או שתבלמו את העסקה - או שתבלעו אותה. או שתצאו נגד - או שתיחשבו לחלק מהמערכת שהכשילה את העם בשעת האמת ההיסטורית.
האויב ששרף את גופות ילדינו עדיין חי. הוא חי, כי ישראל לא הכריעה אותו. כי ממשלת ישראל האכילה אותו - וממשיכה להאכיל אותו.
מי שממשיך לתת לו לחיות, מי שמצביע בעד כניעה - צריך לדעת: הוא שותף לשקר הגדול שבו דאגו לאורך כל הדרך להוליך את הציבור שולל. שקר בעל שמות רבים : "ההכרח", "האילוצים" " מוסר" "שיקולים משפטיים" "מורכבות", ועוד.
הגיעה שעת ההכרעה. מתו כל התירוצים. ולא רק הם.