כחבר בפורום הפצועים ממלחמת 'חרבות הברזל' למען הכרעה, התבקשתי להופיע בתוכניתו של רביב דרוקר "אזור מלחמה" בערוץ 13.
התבקשתי להציג את הדרישה שלנו מההנהגה, המדינית והצבאית, לא לעצור ולהמשיך את המלחמה עד שנכריע את האויב הכי אכזר ומסוכן שקם עלינו ולהשמיד את הטריטוריה שלו, שכל כולה בנויה וערוכה למטרה אחת בלבד - השמדת ישראל והפיכת חיינו לגיהינום.
כדי להכיר את תוכניתו של דרוקר נכנסתי ליוטיוב ונתקלתי במקרה בהופעה בה של רונן כהן, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן. אני ממליץ לכל אחד להיכנס ולצפות בתוכנית הזו וללמוד שיעור מאלף. התוכנית שודרה בסוף אוגוסט האחרון, ממש רגע לפני אירוע ספטמבר ואוקטובר 2024 בצפון שכללו מתקפה ישראלית רב זרועית, שהובילה בתוך פחות משלושה חודשים לחיסול כמעט כל ההנהגת הארגון, לפגיעה במאות ואלפי פעילים ולהשמדת תשתיות טרור רבות מספור, כולל בתים, מנהרות ומאגרי תחמושת.
מאז נחתם הסכם הפסקת האש ישראל, המנצחת, מכתיבה בלבנון את סדר היום הביטחוני. צה"ל פועל ומשמיד באופן קבוע מחבלים, תשתיות ומאגרי נשק ותחמושת. כוחות צה"ל נותרו בתוך שטח לבנון בחמישה נקודות אסטרטגיות ואיש עד כה אינו מנסה לפגוע בהם. המערכה בלבנון הוכרעה.
אבל כשהתוכנית שודרה, זה היה כאמור רגע לפני שכל זה קרה. ואחרי כמעט 11 חודשים של לחימה סטאטית מתישה וחילופי מהלומות בין הצדדים. בצד הישראלי שילמו מחיר כבד בחיי חיילים ואזרחים, ישובי וערי הצפון הסמוכים לגבול הפכו לישובי רפאים, ותושביהם לפליטים. כל זאת במקביל להימשכותה במקביל של המערכה בעזה. רונן כהן, הציע, לצאת למהלכים אופנסיביים מול לבנון ומול איראן. במתווה התואם בדיוק מדהים למה שביצע צה"ל השנה בשתי החזיתות.
דרוקר וחמשת אנשי הפאנל שלו, בהם עיתונאי צבא בכירים ובכירי צבא לשעבר, לא הצליחו להתאפק. "אתה הוזה!" הטיחו בו. "אין לצבא יכולות או כוחות מספיקים לזה", "אין לנו חימושים. זה גדול על הצבא!" "הצבא מתוח עד הקצה!", "היינו בסרט הזה!", "נראה לך שאנחנו מסוגלים לפעול נגד איראן? דווקא עכשיו בנקודה הכי חלשה שלנו? כשהעולם לא איתנו? בזמן מלחמה כל כך מורכבת?" וכמובן "מה יהיה יום אחרי?" וכשנגמרו להם הטיעונים שלפו את קלף החטופים: "אתה רוצה לפגוע ב 115 החטופים שלנו!"
הזמן הוא השופט הטוב ביותר. מי שרואה את התוכנית היום רואה עד כמה צדק זה שדרש הכרעה. ועד כמו טעו המחלישים, רואי השחורות, המפקפקים, זורעי הייאוש ורפיון הרוח. גם מספר החטופים לא נשאר כמו שהיה אז. שוחררו 65 מתוכם. רובם בחיים. אבל קמפיין התבוסתנות, ההחלשה ורפיון הידיים לא נעצר. ההפך. בכל הקשור לחזית הכי חשובה שלנו, עם האויבים הכי גרועים ומסוכנים שלנו, הקמפיין רק מתגבר. קריאות להפסקת המלחמה והצהרות שאין תוחלת, ושאין לצבא יכולת להכריע את המערכה ברצועה, נשמעות היום גם על ידי פוליטיקאים בכירים וגם מודלפות על ידי בכירים בצבא. למה הדבר דומה?
תארו לכם שבמהלך מלחמת יום הכיפורים היו קמים מדינאים ואנשי צבא בכירים ופותחים בקמפיין שקורא לעצור את המלחמה ושאל לנו לנסות לחצות את התעלה או לכבוש מחדש את החרמון, בטענה שהצבא לא מסוגל, ומוחלש מהפגיעות שספג בתחילת המערכה, ו"מתוח עד הקצה".
וגם שיש לנו שבויים רבים בסוריה ובמצרים ואנחנו מסכנים אותם. למרבה המזל איש לא עשה זאת אז. דווקא הניצחון במערכה, בעיקר על המצרים, תוך כיתור הארמיה השלישית, הוא זה שהביא לשחרור מהיר של השבויים במצרים. הודות לראש הממשלה גולדה מאיר שלא נכנעה ללחצים אדירים של האמריקאים והסובייטים, ולא הסכימה לתת לאף משאית אספקה לעבור, לפני שהשבויים ינחתו בבית. וכך היה.
נכון, המלחמה ברצועה היא בעלת מאפיינים שונים: ארוכה, עיקשת ומדממת. בפרשת 'בשלח' של ספר שמות, המפרטת את האירועים שלאחר יציאת מצרים, מתוארים שני סוגי מלחמות: הראשונה - המלחמה הגדולה והמסוכנת מול האויבים הגדולים והמאיימים, כמו מול המצרים בשפת ים סוף, דווקא היא מוכרעת מהר ובאופן חד משמעי. השנייה - ברפידים, מלחמה ארוכה, סיזיפית, מדממת ומתישה נגד שבטים פראיים, חסרי טכנולוגיה או ציוד צבאי יוצא דופן. לכאורה שוויון כוחות. אולי אפילו יתרון מספרי שלנו.
אבל האויב שמולנו עקשן כמו שהוא אכזר. ולא מוותר ולא מרפה גם כשהוא סופג אבדות. ואז אנחנו מתעייפים, מוחלשים, ושואלים עד מתי. וצריך הרבה רוח (חור) ואמונה (אהרון) כדי להחזיק את הידיים של ההנהגה שלנו (משה) ושלנו למעלה. כי רפיון ידיים ורוח הוא מתכון לאסון, להפקרות, ולמחיר דמים בלתי נסבל.
מאז קמה מדינת ישראל, כמעט כל המלחמות הגדולות שלנו עם אויבנו הגדולים מבחוץ. המצרים, הירדנים, הסורים ועד האיראנים, היו מהסוג הראשון - מלחמת הכרעה מהירה יחסית וברורה. ואילו המלחמות שלנו עם אויבנו המרים בתוך הארץ הן תמיד מהסוג השני. וכך גם המלחמה הנוכחית שלנו ברצועה, מול שבטי הפראים צמאי דם היהודים בדרום. ולא, אין לנו את הלוקסוס להרפות ידיים ולהפסיק. יש לנו חובה מוסרית, צבאית, ביטחונית ומדינית להכחיד את טריטוריית הטרור שנוסדה ברצועה בשנת 1994 וביתר שאת מאז 2006. ומאז גבתה וגובה מאיתנו מחיר דמים כבד שרק הולך וגובר. ויגבר עוד יותר. באופן מעריכי, אם לא נעשה זאת.
הגיע הזמן שכולנו נאזור את הרוח, האמונה והכוח, נרים ונחזק את הידיים ונצא למהלך הכרעה אחרון לכיבוש והכרעת טריטוריית הטרור והרשע ברצועה. שילמנו מחיר כבד שאסור שיהיה לשווא ונשלם בעתיד עוד יותר אם לא נכריע. זה אפשרי וזה קרוב.
הכותב הוא פצוע המלחמה הנוכחית וחבר בפורום פצועי המלחמה למען הכרעה