בפרשת השבוע הקרובה אנו נתקלים שוב במילותיו של בלעם הרשע: "הן עם כלביא יקום".
לא במקרה נבחר "עם כלביא" כשמו של המבצע נגד איראן — שם זה משתלב היטב עם המציאות: מתקפות פתע של חיל האוויר, בשילוב פעולות ממוקדות של המוסד, המבוצעות בדיוק ובזריזות מעוררי השתאות. אכן, כלביא יקום.
אך אסור להתעלם מסיומו של אותו פסוק: "ודם חללים ישתה". מילים אלו, המעוררות לעיתים סלידה כמעט אינסטינקטיבית, זוכות לעיתים קרובות להתעלמות מודעת, כאילו אינן חלק מהמסר המקראי. אך האמת היא שהתנ"ך אינו מהסס לתאר במילים קשות מציאות קשה - ולא רק מפי בלעם.
כך למשל, בשירת האזינו נאמר:
"אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר..."
חיציו של הקב"ה "שיכורים" מדם אויביהם, חרבו אוכלת בשרם - תיאור בוטה אך חד, המשקף מציאות בלתי מתפשרת של עימות עם אויב.
דוגמה בולטת נוספת נמצאת במזמור תהילים הידוע "על נהרות בבל", שם מבטא המשורר את הצורך בנקמה מוחלטת:
"אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע" — תיאור קיצוני, שנועד להמחיש את עוצמת הזעם והכאב, ואת ההבנה כי מול אכזריות - נדרשת אכזריות.
הפסוק אינו קריאה תלושה מהקשרה, אלא תגובה מוסרית-רגשית ישירה למעשה האויב:
"בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך גמולך שגמלת לנו..."
המסר חד: מול רוע ואכזריות - אין מקום להתחשבות בעורף האויב. כדי למגר את הרוע יש להשיב לו באותה מידה.
אלא שבעידן המודרני, בעולם המערבי, התפתחה תרבות ה־"פוליטיקלי קורקט" — עידון מלאכותי של השיח, הצגת חזות מנומסת גם כלפי האויב המר. תרבות זו מתאימה לעשו המקראי — שנראה תרבותי למראית עין, אך ברגע האמת יפשוט את תחפושתו ויכה באכזריות:
"אֵיךְ נַחְפְּשׁוּ עֵשָׂו, נִבְע֖וּ מַצְפֻּנָֽיו".
אבל אנחנו — עם ישראל — איננו יכולים להרשות לעצמנו מוסר כפול. זו אומנות עשו בלבד. איננו יכולים להיות נחמדים לאויב ולהתריע בפניו מראש שיפנה את אזרחיו. האויב והעולם מפרשים זאת כחולשה, ובשעת מבחן לא רק שלא יביעו הערכה - אלא יגבירו את ההאשמות. החזרה הבלתי פוסקת על המנטרה כי "צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם" אינה גאווה - אלא עיוות. מוסר אמיתי מול אויב אכזר - פירושו לדבר אליו בשפתו. רק כך גם העולם ישוב להבין את ההיגיון הפשוט מול ציר הרוע.
שורש הקלקול נעוץ במידת הרחמים היתרה של ההנהגה - ובמיוחד של נתניהו.
האנטיתזה לקלקול הזה מצויה בדמותו של דוד המלך. דוד, גם בשעותיו הקשות, אינו חושש להביע רגשות. לאחר אסון צִקלַג, כשעמלקים שורפים את העיר וחוטפים את הנשים והילדים, דוד ואנשיו פורצים בבכי עז:
"וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת־קוֹלָם וַיִּבְכּוּ, עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת".
גם במנוסתו מירושלים בעקבות בגידת אבשלום, דוד מביע כאבו בגלוי:
"וְדָוִד עֹלֶה בְּמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבֹכֶה, וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף..."
אין מדובר ברגש חולף או בהתפרצות רגעית - זוהי דרך חיים. כך בנויה נפשו של דוד, כך מעוצבת תודעתו. הוא אינו מהסס להכיר בכאב ובשברון לב כחלק בלתי נפרד מהמציאות. דווקא הכנות הזו, היכולת להרגיש עד הקצה - היא שמולידה פעולה נחושה. כשדוד מכה באויביו - זוהי תגובה של עוצמה פנימית מגובשת, לא של אימפולסיביות. הוא אינו נכנע לרחמים מזויפים ואינו מהסס לנוכח אכזריות.
בדיוק משום כך המערב בז לטראמפ. רגשותיו גולמיים, כנים, בלתי מתנצלים - ההפך הגמור מתרבות ה"תקינות הפוליטית". אך דווקא בשל כך, טראמפ מותיר ויותיר אחריו חותם עמוק הרבה יותר מרוב קודמיו.
אילו נתניהו היה נוהג כך - מסיר מעליו את גינוני המערב, עובר מהפך תודעתי אמיתי, משתחרר מהתפיסה הרפוסה שהמערב החדיר - ייתכן שהשביעי באוקטובר לא היה מתרחש. במקום זאת, הוואקום שהותיר מאחוריו התמלא באיומים חדשים: טובי לוחמינו שהפכו לרמטכ"לים ולראשי ממשלה מאשימים את מדינת ישראל בפשעי מלחמה. במקום שנעמוד באומץ מול האמת - היא רודפת אותנו ומכה בנו. כי כאשר אין אמת - נכנס השקר, עטוף באצטלה של מוסר ותחושת רחמים.
לו היה נתניהו יודע לבכות באמת - בכי אותנטי - הבכי הזה היה מוליד תגובת אמת: חיסול מוחלט של האויב, ללא רכרוכיות, ללא דאגה למנות הקרב שלו.
כשם שחז"ל ביקרו את זכריה בן אבקולס - שענוותנותו היתרה החריבה את בית המקדש - כך עלול לקרות לנו אם נמשיך להגן על תרבות מוסרית מזויפת שמקורה במערב.
הגיע הזמן לשוב אל הפסוקים. לשוב אל עצמנו. לשוב אל האמת.
אמת שמכירה בכך שמול אויב אכזר - יש לקום כלביא, ולשתות את דם החללים. לא מתוך אכזריות - אלא מתוך הכרה עמוקה באמת המוסרית.