שוב ושוב אנחנו מדווחים על מעצרם של ישראלים החשודים בהעברת מידע או ביצוע משימות בשליחות איראנית. מה מביא אותם למעשים שכאלה על אף שלעיתים ברור להם שמאחורי הבקשות עומדים גורמים עוינים לישראל. על כך שוחחנו עם הקרימינולוג פרופ' ארנון אדלשטיין, איש המכללה האקדמית אשקלון.
פרופ' אדלשטיין מאפיין את העצורים בהקשר זה בשני מאפיינים עיקריים. "חלק מהמרגלים הם מהגרים או עולים חדשים לישראל במצב כלכלי גרוע מאוד, כך שבוודאי יכול להיות מניע כלכלי. בוודאי אין כאן מניע אידיאולוגי כי הם לא עלו לארץ כדי לפעול לטובת האיראנים, אבל יש בהם כעס על המדינה הקולטת, על החברה שלנו והמצב שהם הגיעו אליו שלא באשמת אף אחד. זו דרך שלהם גם להרוויח כסף וגם לנקום ולהביע מחאה כלפי המדינה".
"חלק מהעצורים לא עולים חדשים, אבל כאלה שנמצאים בקשיים כלכליים קשים, וקל מאוד לפתות אנשים שתחושתם היא שאין להם מה להפסיד, כי מה שחשוב בעיניהם הוא איך להאכיל את הילדים שלהם ואיך הם יחיו", אומר אדלשטיין ומבהיר כי אין בדבריו כל הצדקה חלילה למעשה שהוא בצדק עברה חמורה ביותר בספר העונשין של מדינת ישראל, אך כפרט קל לאדם להצדיק התנהגויות קשות שכאלה בשם ערכים אחרים כמו טובת משפחתו וכיוצא באלה. "כל העבריינים משתמשים בטכניקות של "ניטרול אשמה ובושה" בתואנות שונות שכאילו אילצו אותם לקחת את החוק לידיו".
ובכל זאת, איך מתיישבים התירוצים הללו עם סיכון המדינה וגם סיכון משפחתם שלהם בתוך כך? פרופ' אדלשטיין משיב ואומר כי העצורים המרגלים עדיין לא נמצאים במקום זה מאחר והם מקבלים משימות פשוטות בתחילת הדרך, כמו צילום אתר כזה או אחר, וסוג כזה של פעילות לא נותן תחושה של פעולה נגד ביטחון המדינה, בוודאי כאשר בתמורה לכך הוא מקבל סכום כסף והדבר מקל על המבצע לתרץ לעצמו את המעשה. עם זאת ככל שהמשימות נמשכות הסכומים גדלים ויכולים להגיע לעשרות אלפי דולרים, כך שהפיתוי הניצב לנגד אותו מרגל גדול ומשמעותי, וגם כאן הוא מתרץ את המעשים בדרכים שונות ומגוונות. אם הוא התבקש לפגוע באישיות פוליטית הוא יכול להסביר לעצמו שמדובר באישיות שממילא הוא מתנגד לה ושונא אותה, שלמערכת בראשה עומדת אותה אישיות לא אכפת ממנו כך שאין סיבה שלו יהיה אכפת ממנה, וכיוצא באלה.
פרופ' אדלשטיין מציין בדבריו כי בסופו של יום גם הענישה אינה מרתיעה ומשמעותית שכן עורך הדין המייצג את המרגל יטען שמדובר ברף הנמוך של עבירה ביטחונית וממילא אין מקום לענישה חמורה. במציאות בה מרבית התיקים בישראל מסתכמים בעסקת טיעון, ואדלשטיין מקפיד להגדיר זאת כך ולא 'הסדר טיעון', הרי שהעונש תמיד יהיה חסר כוח הרתעה עבור האחרים.
כל זאת כאשר לכאורה יש מקום בחוק לענישה מחמירה ביותר ואדלשטיין מזכיר כי "הבגידה במולדת בזמן מלחמה או קשר עם מדינת אויב בזמן מלחמה, הן מהעבירות החמורות ביותר, אבל אנחנו נראה את הענישה המקלה".
האם חקיקה של ענישה משמעותית יותר תעזור? פרופ' אדלשטיין סבור שלא, משום שמי שבסופו של יום מחליט הוא לא מה שכתוב בספר החוקים אלא השופט שבפניו טווח ענישה רחב והוא יכול למצוא את כל הצידוקים לענישה מקלה.
אז מה כן עושים? "לשמחתי הרבה, יש לנו גופי ביטחון מהמעלה הראשונה והעובדה היא שהם תופסים לא מעט בשלבים הראשונים ביותר. כלומר שהם יודעים איך לעשות את הדברים, ואין צורך לפרט על כך". בהתייחס לדרך שתמנע מאזרחים להעז לבצע מטלות שכאלה בשירות האויב, אומר אדלשטיין כי כל עוד אין ענישה מרתיעה שבה יושת עונש של עשרים שנות מאסר על כל צילום שביצע מישהו בשירות האיראנים, הרתעה לא תהיה כאן.