ההתבטאויות הקשות של ח"כ אביגדור ליברמן ואחרים באופוזיציה, לפיהן בנינו "נופלים לשווא בעזה", אינן רק מקוממות - הן גם מחטיאות את הדיון המורכב. עם זאת, הן אינן פוטרות את המחנה הלאומי מהצורך להביט באומץ במציאות הקשה בעזה ולשאול: האם אנחנו במסלול נכון?
בזמן שצה"ל רשם הישגים מרשימים בזירות איראן, לבנון וסוריה - הן במודיעין, הן בלחימה והן במדינאות - המערכה בעזה נראית תקועה. הדשדוש המתמשך, הפער בין המטרות לבין היכולת לממשן, והמחירים הכבדים - כל אלה מחייבים בירור כואב. ההסברים רבים: מטכ"ל "שמאלני", יועמ"שים מקבילים, לחץ בינלאומי. ייתכן שכל אלה תורמים את חלקם, אך אין תחליף לבחינה מפוקחת של המציאות בשטח.
צה"ל גילה יצירתיות ואומץ בזירות אחרות - בלבנון, בסוריה, ובמיוחד באיראן. ההצלחה הייתה מרשימה. בעזה, לעומת זאת, למרות הישגים מהותיים - בראשם חיסול מערך המפקדות והשליטה של חמאס - לא הושגה הכרעה אידיאולוגית או לאומית. חמאס איבד אחיזה שלטונית, אך נותר מושרש בלב חלק גדול מהאוכלוסייה, וממשיך לנהל מלחמת גרילה עקובה מדם.
גם בזירה המדינית הפער ברור. נתניהו הוביל מדיניות מרשימה מול הממשלים בוושינגטון, שימר את חופש הפעולה בלבנון ובאיראן, וליווה את ישראל להישגים ביטחוניים חסרי תקדים. אולם בעזה - אנחנו עדיין בבוץ. גם כאשר מתגלים ניצני הצלחה דרך פעולתם של שבטים מקומיים או זרם הסיוע ההומניטרי - נדמה כי כל הישג עלול להתמוסס, במיוחד עם כל עיכוב בעסקת שבויים.
המתווכים המרכזיים - מצרים וקטאר - אינם ניטרליים. האמריקאים, על אף תמיכתם הבסיסית בישראל, רואים בעזה בעיקר מכשול בדרך להסכמי אברהם. ההצעות המצריות ל"יום שאחרי" ראויות לבחינה זהירה. יש מקום לשקול שלטון ערבי מקומי שיתמודד עם חמאס מוחלש, בדומה - אם כי לא זהה - למודל הקיים ביהודה ושומרון. גם שם, נוכחות חמאס קיימת, אך אפשרית לניהול.
אכן, היעד המוצהר בתחילת המלחמה - ניצחון מוחלט - היה נכון לרגע ההוא. אך כעת, אולי הגיעה העת להגדיר מחדש את גבולות ההצלחה. ניהול עזה ללא חמאס כלל הוא מטרה ראויה, אך ככל הנראה בלתי ריאלית בטווח הזמן הקרוב. ניהול של עזה מול חמאס מוחלש, נטול יכולת מימון וחימוש - הוא אולי יעד בר השגה, וייתכן שהוא אף ראוי.
יש כאן צורך בגמישות אסטרטגית. לא כניעה. שינוי תפיסה. ישראל זקוקה ליציאה מדודה מהעימות בעזה, כזו שמניחה את ההישגים הביטחוניים המרשימים שנצברו - ומאפשרת לחזור ולהשקיע את האנרגיה הלאומית בשיקום כלכלי, התיישבותי וחברתי. ניהול ביטחוני תקיף, אך מושכל - בניגוד למה שקדם לאסון 7 באוקטובר.
נתניהו, עם ההישג הבינלאומי הדרמטי באיראן, הוכיח פוטנציאל מנהיגותי יוצא דופן. הוא עשוי בהחלט לנצח מערכת בחירות נוספת, גם לאחר הכישלון הקשה בתחילת המלחמה. אך כדי לממש את יכולותיו - דרושה קואליציה חדשה.
בשלב זה, החרדים אינם בשלים לשותפות שלטונית מלאה - בעיקר בשל סירובם לשאת בנטל הביטחוני. גם שותפיו מימין, בן גביר וסמוטריץ', על אף הישגים מגזריים חשובים, אינם מתאימים לניהול מדיניות אזורית אחראית. הם נושאים קולות פופוליסטיים רועמים, אך עלולים לפגוע במהלכים רחבים יותר - כאלה שמעצבים היסטוריה.
מן העבר השני, המפלגות הממלכתיות חייבות להשתחרר מהשנאה העיוורת לנתניהו, להפסיק את החרמות, ולהיות נכונות לשותפות מדינית על בסיס הבנה לאומית משותפת. שינויים אלה - בקואליציה ובאופוזיציה - עשויים לאפשר לישראל לעבור לעידן של עיצוב מדיניות אזורית אחראית ומאוזנת, יחד עם בעלות בריתה ובראשות מנהיג מנוסה.
הכותב הוא פסיכולוג קליני